שאלה

[גלעד1987]

שאלה

שלום, שאלה בקשר לסגנון מוזיקלי מסויים. כדוגמה אני מביא את קטע הסקסופון בסוף החלק הראשון של "שיין און". אלתורי סקסופון ארוכים על רקע של ליווי גיטרה או קלידים. אני מחפש עוד אמנים שניגנו בסגנון הזה, ואני יודע שהתשובה הראשונה שעולה היא: "ג'אז", אבל אני מחפש משהו קצת שונה מהאקורדים הג'אזיים, והסקסופון המוזר של קולטריין ודומיו. משהו יפהפה, פסקולי כזה. מישהו יכול לעזור לי להגדיר את הסגנון, ואולי בה בעת גם להמליץ על אמנים?

 

[ציףציף1000]

אני לא בטוחה שקיים סגנון כזה

או בכל אופן אני לא מזהה אותו - אם אתה מדבר על מחוץ לג'אז. סקסופון הוא כלי בו מנגנים בעיקר נגני ג'ז וסול. באמצע וסוף שנות השבעים, סקסופונים היו פופולריים ככלי ליווי באלבומי פופ ורוק. ראה למשל ב-baker street של ג'רי ראפרטי, וב-year of the cat של אל סטיוארט, למשל.

 

[Silvernaor]

דווקא אני מכיר הרבה

שמנגנים על סקסופון בסגנון קלאסי

 

[Shakty]

מה שאתה מחפש זה תת-ג'אנר של ג'אז

שנקרא SMOOTH JAZZ - זה ג'אז אווירתי שפחות מונע על ידי אימפרוביציה ומקובל מאוד על מעליות בבתי מלון ברחבי העולם. "אמנים" בתחום - אני מכיר אחד וזה יותר מידי : KENNY G.

 

[ציףציף1000]

אתה מתכוון ל-lounge music?

זה לא ז'אנר ולא תת-ז'אנר, זו 'מוסיקת מעליות' שמנוגנת, כאמור בבתי מלון ובארים = מוסיקת רקע לפעילות אחרת, כגון אכילה ושתיה. כן, קני G עשה (עושה?) קריירה מזה. נסה גם את ריצ'רד קליידרמן, וזמפיר וחלילי הפלא שלו (למרות שזה לא סקסופון). והמלצה אישית: ריי קוניף. יש אוסף "essential" שלו בחנויות עכשיו. התזמורת שלו היתה ה-mor של שנות השישים, בהתגלמותו. למרבית האירוניה, דווקא דרך הביצועים שלו היכרתי לראשונה חלק מהשירים החשובים של שנות השישים, כגון Respect של ארית'ה פרנקלין.

 

[Shakty]

לא מאמי LOUNGE זה משהו אחר לגמרי

יש SMOOTH JAZZ ויש LOUNGE וEXOTICA שהושפע מהמוסיקה של הקאיריביים בשנות החמישים אמנים כמו לס באקסטר, מרטין דני וארתור לימן (יש לי איזה 10 דיסקים של אקזוטיקה ולאונג' - זו מן סטייה שלי בערך כמו SURF) אגב יש גם LOUNEG מודרני כמו Combustible Edison הנפלאים שעשו את הפסקול ל 4 חדרים. לינק 1 לעומת זאת SMOOTH JAZZ לצערי כן מיושך לג'אז - וקני ג'י עדיין חלק מהזם הזה - שכמו שאמרתי לא נשען על אילתור אלא על גרוב לינק 2

 

[Shakty]

הלינקים לAMG לא הצליחו - ניסיון 2

SMOOTH JAZZ : לינק 1 LOUNGE ו EXOTICA : לינק 2

 

[ציףציף1000]

אני רואה ש-AMG וחברות התקליטים

ממשיכים בהמצאות שלהם.... אין דבר כזה smooth jazz. זוהי תווית שהומצאה, ככל הנראה לאחרונה, ע"מ לתפוש את אותו נתח שוק של אנשים שרוצים לשמוע "סקסופון רגוע" וכד', בלי להתאמץ ולהאזין לג'ז ממש. חלק מהאמנים המוזכרים בעמוד של AMG פועלים כבר שנים רבות; הם מעולם לא נקראו "smooth jazz". ג'ורג' בנסון, לדוגמא. שים לב גם למה שכתוב בלינק השני, לגבי lounge - זה בדיוק מה שאני כתבתי למעלה. אלא שגם התווית הזו נלקחה לאחרונה בהשאלה, כך אני מבינה, ע"י כל מיני פוסט-מודרניסטים שרואים בכך מין אוונגרד בהפוך על הפוך. וכנ"ל "אקזוטיקה" - בזמני פשוט קראו לזה מוסיקה "לטינית", שמקורה בדרום אמריקה, כפי שהיא תורגמה ע"י מבצעים (ובעיקר מעבדים) אירופאיים ואמריקאיים. גם לנ"ל הומצאה תווית, ע"מ למכור אותה לקהל עכשווי. וזו ההזדמנות לחזור על קריאתי לכולכם להפסיק לקנות את הלוקשים שחברות התקליטים מנסות למכור לכם. בהעדר סצינה אמיתית, תוויות כאלו הן לא יותר מפיקציה. הן אינן ז'אנרים אמיתיים.

 

[Shakty]

צר לי אך את טועה

אולי לגבי ה SMOOTH JAZZ אפשר עוד להתווכח אך לגבי LOUNGE וEXOTICA - המונח הוא אוריגנילי במשנות החמישים - רק רק זה אלא שאלבום ה KANDMARK של ג'אנר זה שנכתב על ידי מרטין דני נקרא EXOTICA... ואילו יצא לו EXOTICA II הייתה תחייה פוסט מודרניסטית לג'אנר הזה (האוסף שלי הוא דוגמה חייה לכך) אך ההגדרה המוסיקלית מעולם לא הייתה מוסיקה לטינית... נהפוך הוא מה שנקרא בזמנו מוסיקה לטינית היו ג'ילברטו ג'יל,אסטרוד ג'ילברטו וכדומה...

 

[ציףציף1000]

לא אמרתי ש-lounge זה מונח חדש

נהפוך הוא - זה המונח המקורי. זה שכיום יש הנתלים בו (או עושים קואופטציה שלו) למטרות חדשניות, זה סיפור אחר. "אקזוטיקה" זו מילה לא חדשה (כמו "אלקטרוניקה"), אבל היא נלקחה בהשאלה לתאר את המוסיקה עליה דיברת, מוסיקה שנעשית בהשראת מוסיקה דרום-אמריקאית. כשדיברתי על מוסיקה "לטינית" לא התכוונתי לאסטרוד ג'ילברטו וכד', שהם אמנים לטיניים אותנטיים. קרא שוב את דבריי: למוסיקה לטינית (במיוחד קובנית, בארה"ב, וברזילאית, באירופה) היתה השפעה על מעבדים מקומיים, שיצרו/סינתזו/עיבדו דברים ברוח המקור. כמו lounge, זה היה חלק ממה שנקרא easy listening. היינו, השטחה של ז'אנרים מקוריים, אותנטיים, על מנת להתאימם לאוזנם ה"אנינה" של מאזינים מבוגרים, ממעמד הביניים. קהל זה התקשה לקבל את המקור, בגלל היצריות, האינטנסיביות שלו, ולכן היה זקוק ל"תיווך" הזה של מעבדים לבנים ומבוגרים כמותם. ריי קוניף האמריקאי היה מלך ה-easy listning באמריקה. באירופה, זה היה ג'יימס לאסט הגרמני (לא שמו האמיתי, כמובן). מקצבים לטיניים היו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של ה-easy listning (אם כי במקומות שונים וזמנים שונים, מסיבות שונות). אותה השטחה נעשתה, כמובן, גם לקטעי רוקנרול. עוד בשנות החמישים, על מנת לשווק את ה-r&b השחור לקהל לבן מפוחד, הוקלטו גרסאות כיסוי "לבנות", שסירסו את המקור, הוציאו ממנו את הדם, היזע והסקס - הוציאו ממנו את המיץ, יעני. בשנות השישים, מלכי ה-easy listening עשו את אותו הדבר ללהיטי הפופ והרוק של התקופה. קחו כל גרסה כזו לשירים של הביטלס, ותבינו במה מדובר. המסורת הזו נמשכה עד שנות השבעים, שלאחריהן הדור הזה הפסיק לצרוך מוסיקה.

 

[Shakty]

אוקי - אני יכול להגיע למודוס ויונדי

איתך רק לסבר את האוזן : גם מרטין דני וגם לס באקסטר וארתור לימן הקליטו בהוואי עצמה והשתמשו בנגנים מקוריים... כמובן שהמוסיקה עברה אדפטציה מערבית - אבל זה מה שהופך אותה למיוחדת יותר - יכול להיות שבראייה שלך זה כאילו מוריד מערכה כיוון שהיא לא אוטנטית - אבל אני מוצא בזה הרבה חן. אין מה להשוות את קוניף (ובטח את לאסט השמאלצי) למוסיקה - קוניף עשה אלבום כמעט בכל סגנון מוסיקלי קיים תוך כדי השטחתו ועיקורו. החברה האלה היו נאמנים לאמת המוסיקלית שלהם עד הסוף. ואגב הלבנת R&B : הRIGHTEOUS BROTHERS נשמעים שחורים משחור - ואף סבלו מהרבה ביקרות בגלל זה (אותה ביקרות שהנדריקס ספג שהוא מתחנף לקהל הלבן)

 

[Shakty]

נגנים מקוריים - צ"ל מקומיים

 

[ציףציף1000]

אוקיי

את שמו של לס באקסטר שמעתי, אבל אני לא מכירה אותו טוב. השניים האחרים לא מוכרים לי. בכל מקרה, אני מקבלת את דבריך. לגבי ה-righteous brothers - זו לא דוגמא למה שתיארתי. השניים, כמו אמנים לבנים רבים, אהבו מוסיקה שחורה וניסו לחקותה, מתוך הערכה, לא מתוך נסיון לאיינה. אפילו שמם מעיד על כך: "האחים הצדקנים" - שנשמע כמו שם של להקת גוספל שחורה. השניים גם עבדו עם כותבים ומפיקים שהעריצו מוסיקה שחורה: מאן ו-ווייל, פיל ספקטור. השניים פשוט ניסו ליצור סול (soul), בלי שיצבעו את עורם לשחור. ראה גם ואן מוריסון ועוד רבים, רבים אחרים. הדוגמא הקלאסית שניתנת להשטחת מוסיקה שחורה בשנות החמישים, היא זו של פט בון. בון, בלונדיני לבנבן ונוצרי אדוק, הקליט גרסאות מסורסות ללהיטים שחורים, תוך שהוא "גונב" את התהילה מהכותבים והמבצעים המקוריים. (ואין לבלבל בינו לבין אלביס, נניח, שביצועיו היו נאמנים לרוח שורשיו המוסיקליים, או לבין באדי הולי, שהיה יוצר מקורי). היו עוד אחרים כמו בון אבל, במבט לאחור, הם היו מיעוט. וממילא, השפעתם היתה זמנית וזניחה; הם כמעט נמחקו מדפי ההסטוריה. יותר בעייתיים היו אמנים שחורים, באותה תקופה, שניסו "להתחנף" לקהל לבן. אולי לא בדיוק להתחנף... אבל להתקבל על ידו, וזאת על חשבון התרבות האותנטית שלהם. הפלאטרס (שהיו שוס גדול בארץ), ונאט "קינג" קול, לדוגמא. זה לא אומר שהם היו אמנים גרועים, וגם ה"הצגה" שנתנו מובנת, על רקע ההפליה הגזעית של אותם ימים, אבל יש חוסר נוחות מסויימת, מהדרך בה הם שיווקו עצמם - למשל ע"י "מחיקת" המבטא השחור שלהם. קצת יותר מאוחר, בתחילת שנות השישים, כבר הצליחו אומנים שחורים לשווק עצמם בלי (יותר מדי) פשרות: ריי צ'ארלס, סטיווי וונדר, ואחריהם כל סוללת אמני מוטאון.... והשאר כתוב על דפי ספר דברי הימים.

 

[Shakty]

יייההה הגענו להסכמה

 

[ציףציף1000]

../images/Emo13.gif

 

[vegetable man]

אכן רגע של Kodak

 

[Shakty]

עוד אגבון קטן

גם נט קינג קול וגם לואי ארמסטרונג היו אמני ג'אז מהשורה הראשונה לפני שהם גילו את הכסף הגדול שיש אצל המאזינים הלבנים... שניהם החלו כאינסטרומנטליסטים וסיימו כזמרים (למרות שהדיקציה של ארמסטרונג לא הייתה מעולם משובחת והוא לא עשה שום מאמץ למחוק את המבטא השחור שלו, שלא כמו קול)

 

[ציףציף1000]

וכמדומני שארמסטרונג הואשם

עוד בחייו, בכך שהוא "דוד טום" - מתחנף ללבנים.

לא הגיע לו. היה אמן ענק. וגם קול: ב-mojo האחרון יש קטע המתאר כיצד הקו קלוקס קלאן ניסה לעצור הופעה של קול בדרום, בגלל שקול התעקש שהקהל יהיה "מעורב". זה קרה לפני חמישים שנה, אמנם, אבל עדיין מדהים.

 

[Shakty]

נכון - גם ריי צ'ארלס חטף

איסור להופיע בג'ורג'יה כיוון שסירב לעלות להופעה באולם שהייתה בו הפרדת גזעים.

 

[חרטושה]

נו, באמת, איפה היינו בלי ג'יימס

לאסט אורקסטרה? מיליוני אנשים תקועים במעליות, תולשים את שערות ראשם בין הקומה החמישית לקומה החמישים ושתיים בהמתנה קלאסטרופובית ומורטת עצבים. אל תזלזלו במוסיקת המעליות. אבל ברצינות, סוג של מאריה קארי להמונים. מוסיקה זולה אבל ביצוע טוב ובימנו גם זה לא הולך ברגל.