נסיון
"אדם חייב להישמר מלהיות חולה זמן רב מדי. שכן, במהרה העדים למחלתו יכעסו על מצווה זו הכרוכה בהתחייבות המכוונת לרחמיהם. הם יהיו בקושי רב מסוגלים להחזיק מעמד במצב רוח שכזה, ומיד יחשדו באופייך ויאמרו: מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך." (פרדריך ניטשה) באתי לבקש עזרה, אך השיבו פני ריקם. עד לא מזמן חשבתי שעם הקלות מסוימות אוכל להתמודד עם נטל השירות, לא רציתי לוותר בכזאת קלות ולנסות על אפם ועל חמתם של הכאב, העצב, היאוש והסבל שתבעו ממני לעצור ולחדול מהמאבק, להמשיך הלאה. אך כנראה החולי שלי-כמה שערטלאי הוא לעיתים עשוי להראות-נמשך זמן רב מדי ומאס על כל הסובבים שפעם רצו לעזור, וכיום המגמה השלטת היא "מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך". אולי אכן מגיע לי להיות חולה, אבל איני דורש מאף אחד להשתתף בצערי, כי ממילא-לפי דעתכם-לצער שלי אין רגליים. הריי איך יכול להיות רע לאדם שלכאורה אין לו סיבה ממשית לסבול? אז הוא בוודאי מבלף. לכן אין לי שום רצון להוכיח את צדקתי, כי צדק לעיתים הוא רק כוכב.. "אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה" זמן רב עמדתי על פני התהום, הבטתי פנימה והכרחתי את עצמי לחשוב שאין היא הפתרון אלא רק בריחה. אבל ברגע שגבר הרעש, המחשבות שתקו והתהום החלה להביט בי בחזרה, הבנתי שאני עלול ליפול לתוכה. אינני עומד בנטל, אני קורס תחתיו, משווע לעזרה, אך תחינותיי לא נענות. יתכן וזאת התחינה האחרונה.. אנא מכם, עיזרו לי.. יש בי עוד שביב תקווה שימצא פתרון אחר, פתרון שאולי לא יפגע בי, שאולי ימנע ממני את הקריסה לתהום.. אוסקר שינדלר אמר פעם "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו..", אז אמנם צר עולי כעולם נמלה, אך כולי תקווה שישנם עוד אנשים שיכולים להצילו מחורבן. למען הסר ספק-במכתב זה אין כל כוונה לאיים, אלא אך ורק ליידע, כדי שהפעם לא תוכלו להתנער מהאחריות ולומר "לא ידענו, לא ראינו, לא שמענו"... על החתום,
