ארובי ואנאירובי
בכל מאמץ חלק מהאנרגיה בא ממקורות אירוביים, כלומר פירוק שומן וסוכר בנוכחות חמצן וחל ממקורות אנארוביים - פירוק סוכר ללא נוכחות חמצן (פירוק שומן הוא רק בנוכחות חמצן). כאשר אנו מבצעים מאמץ מרבי הגוף מנסה לגייס אנרגיה מכל מקור שהוא ולכן שתי המערכות עובדות במלוא התפוקה. ככל שאנחנו רצים מהר יותר כך הגוף זקוק ליותר חמצן. כאשר אנו רצים 2000 מטר בתחרות אנחנו נמצאים בערך במהירות בה קצב אספקת החמצן הוא הגדול ביותר האפשרי. בכל מרחק ארוך יותר כמו 5000 או 10,000 אנחנו רצים כאשר אספקת החמצן היא מתחת לערך המרבי אבל גם במהירויות אלה חלק נכבד מכלל האנרגיה בא ממקורות אנארוביים. רק כאשר אנחנו רצים חצי-מרתון אנחנו במהירות של הסף האנארובי, כלומר רוב האנרגיה בא ממקורות אירוביים, אבל גם אז אחוז קטן בא ממקורות אנארוביים ובודאי שכאשר יש עלייה או שנוי קצב חייבים לגייס אנרגיה ממקורות אנארוביים. ככל שמרחק התחרות קטן, כך עולה כמובן מהירות הריצה ויותר אנרגיה בא ממקורות אנארוביים, רצי 800 צריכים כבר סיבולת אנארובית גבוהה אבל גם יכולת אירובית גבוהה. רצי 400 צריכים סבולת אנארובית גבוהה מאד אבל יכולים להיות בעלי סבולת אירובית ברמה נמוכה בהרבה מזו של רצי 1500/5000. ריצות 100 ו - 200 הן כמובן אנארוביות באחוזים גבוהים מאד. אני לא יודע מה עושים בגיבושים. אי אפשר לעשות ספרינטים בקצב מלא של 100 - 150 מטר עם מנוחה של כמה שניות. בשביל לרוץ שוב 150 מטר בשיא המהירות צריך התאוששות של דקות ארוכות, אולי יותר משעה, לכן השאלה היא באיזה אחוז מהמהירות המרבית רצים שם וכמה חזרות עושים וכמובן מהי המנוחה. אם עושים הרבה חזרות בהתאוששות קצרה ועובדים על 75% מהמהירות המרבית אז זו עבודה שמפתחת סבולת אירובית. לדוגמה: רץ שמהירותו המרבית ל - 200 היא 30 שניות עושה חזרות של 200 מטר על 40 שניות עם הפסקה של דקה בין הריצות. לעומת זאת אם אותו הרץ עובד על 90% ומעלה, נאמר 32 - 33 שניות לכל חזרה אז זו עבודה לפיתוח סבולת אנארובית והוא ודאי יזדקק למנוחה ארוכה בהרבה.
