../images/Emo26.gif
לכיוון - ה"כ" בלי דגש, שכיוון - ה"כ" עם דגש. זה הכלל: אותיות השימוש מ, ש, ה - נותנות דגש באות שאחריהן (=מכפילות את העיצור הסמוך להן) אותיות השימוש ו, כ, ל, ב (כשהן סתמיות) - לא נותנות דגש באות שאחריהן אותיות השימוש כ, ל, ב כשהן מיודעות (לדוגמה: בַכוס, לַבית) - נותנות דגש באות שלאחריהן (כי: לַבית = לְהַבית) הטעם (כך זכור אני מבית אבי אבא) הוא ש: מ = מן; ש = אשר; ה = "אל" (ה' הידיעה בערבית); וקורה תהליך של הידמות עיצורים כזה: מן פרח > מנפרח > מפפרח > מפּרח (-דגש חזק). הסבר זה מוזר בעיני, כי נכון גם לומר ש: ל = אל; ב = בתוך; כ = כמו; ואעפ"כ הם אינם מִדּמים ויוצרים דגש חזק.
