שאלה

[baraba1]

שאלה

הבנתי שכאשר מתפללים, יש להתפלל אך ורק אל הקב"ה ולא לפנות ל"מתווכים" כגון רבנים וכיוצב', איפה בדיוק עובר הגבול בין תפילה לה' לבין תפילה ל"מתווך"?

 

[מרדכי היהודי ללא ספק]

יענה לך רבי נחמן מברסלב בע"ה.

בס"ד אולי קצת ארוך, אבל שווה. אם ישארו לך שאלות אחרי הקריאה, שאל... ליקוטי מוהר"ן ס"ב כיעקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך, מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום. ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על~ידי מערכת המזלות, נפלו בטעיות, כל אחד לפי טעותו. ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג. ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי, כמו שטעו בעגל, שרצו לעשות את העגל אמצעי, בינם לבין השם יתברך, שאמרו: "אשר ילכו לפנינו" [שמות ל"ב], בחינת אמצעי. ובטעיות כזה, רבים נכשלים. ועושים את הסבות אמצעי, בינם לבין השם יתברך. הינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסבות. הינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן, ואומרים הסבה של משא~ומתן עקר. כאלו חס ושלום, בלא הסבה של משא ומתן, אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר, כאלו, חס ושלום, בלי הסמים, אין יכלת ביד השם יתברך לרפא. ואין הדבר כן, כי הקדוש~ברוך~הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות, ואין צריך לשום סבה. ועסקנו באלו הסבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסבות עקר. וכשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות, אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפלת הצדיק, ומשדד המערכות ומשנה הטבע. וכל זה יהיה לעתיד, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה [פסחים ס"ח]: 'עתידים צדיקים להחיות את המתים', ושאר נפלאות: וזה: ויגש אליו יהודא, דא תקרבתא דמלכא למלכא. ויאמר אליו בי אדוני, שהשכינה מבקשת רחמים מהשם יתברך, על אלו הרחוקים. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ולא ישמע עוד אמצעי. ואל יחר אפך בעבדך, על העבר. כי כמוך כפרעה, פרעה, לשון התגלות. כי אתה אינך ידוע לבני אדם אלא מהגלוי, ומחמת שאינך ידוע אלא מהגלוי, לפיכך טעו כל אחד לפי טעותו. אבל כשאתה מבטל רצונך בשביל רצון הצדיק, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה [מעד קטן ט"ז:]: 'הקדוש~ברוך~הוא גוזר וצדיק מבטל'. אזי ידעו מהגלוי על הסתום, כשרואים שמערכת המזלות מחיבים איזה גזרה, וצדיק מבטל, אזי ידעו שיש אלקי נמצא, שהוא עושה רצון הצדיק. וזה מה פרעה גוזר ואינו מקים. פרעה הינו מערכת המזלות הגלויים לכל גזרתם. אף אתה גוזר ואינך מקים, כי הצדיק מבטל: ליקוטי מוהר"ן ק"ה עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה [שירת הים שמות ט"ו]: הנה העולם צריכין רחמים גדולים, הן ברוחניות הן בגשמי. וכל אחד מבקש רחמים, ואינו יודע היכן הוא. והרחמים הוא לעיני כל, כמו שכתוב [דברים ל]: "לא רחוקה היא ולא בשמים" וכו'. והנה איתא בזהר [נשא דף קל"ז:]: 'אית רחמים ואית רחמים, אית רחמים פשוטים [א] דזעיר אנפין, ואית רחמים גדולים דעתיקא סתימאה', כמו שכתוב [ישעיה נ"ד]: "וברחמים גדולים אקבצך". ואנו צריכין רחמים, אך בעוונינו הרבים בדור הזה אין מי שיתפלל כך, שיוכל להמשיך הרחמים, מחמת שאין מי שיכיר גדלת הבורא כל כך, מפני גדל הגלות והדחקות. והקדוש ברוך הוא בעצמו צריך להתפלל על זה, כדאיתא בגמרא [ברכות ז]: 'מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, שנאמר: "ושמחתים בבית תפלתי", תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. ומה מתפלל, יהי רצון וכו'. ובמה יכול לבוא שהוא יתברך יתפלל, על ידי תורה. כי בכל אדם יש בו חלק מכללות כל העולמות וצרופים, ובכל מה שהוא מדבק את עצמו, לשם הוא מקשר חלקו. וכשהוא הולך אחר שרירות לבו ותאותו, הוא מקשר חלקו והאותיות והצרופים לסטרא אחרא, חס ושלום, ומתבלבלים האותיות והצרופים, והדעת גם כן מתבלבל, והוא גלות השכינה. וכל מי שאין בו דעת אין בו מדת רחמנות, וכמו שכתוב [קהלת ז]: "כעס בחיק כסילים ינוח". לכן 'כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונו לברכה [ברכות לג], כי אין בו מדת רחמנות. וכששב בתשובה שלמה, ישובו חלקיו מכלליות העולמות והאותיות והצרופים גם כן למקומן. ואז הדעת שלם, ומתעורר רחמנות. כמו שכתוב [דברים ל]: "ושב ה' אלקיך את שבותך" [עין תרגום שם], דהינו החלק מכלליות העולמות אשר שם שבוי, אזי, "ורחמך", כי הדעת שלם. כמו שאמרו חכמינו, זכרונו לברכה [מגלה יב:] : על הפסוק: "ובגולה לא הלך", שכל דבר שהוא במקומו דעתו שלם. ועקר התשובה תולה בתורה.

 

[מרדכי היהודי ללא ספק]

המשך

בס"ד כי יש אצל השם יתברך רחמים פשוטים ורחמים גדולים [כמו שכתוב בזהר הקדוש כנ"ל]. והנה למשל, כשיש בעיר שני עשירים, אחד יש לו עשירות פשוט, והשני הוא עשיר גדול מאד ומפלג בעשירות עצום והון רב מאד מאד אשר אי אפשר להעריך עשירותו. והצרך אדם אחד לישועה גדולה, העולה לסך רב. והוא אינו יכול להתקרב לבקש מבקשו, כי אם להעשיר הקטן במעלה, כי להעשיר הגדול אי אפשר לו לבוא אליו. אבל זה העשיר הקטן, אף~על~פי שהוא רוצה לעזר לו בכל יכלתו, אף~על~פי~כן לא יוכל לקבל מבקשו ממנו, כי אין ביכלתו למלאת משאלותיו של זה האיש, כי משאלותיו גדולים מיכלתו. על כן עצה היעוצה לזה האיש הצריך ישועה, שיעשה כך. שילך לזה העשיר הקטן שבקל יכול להתקרב אליו, ולעורר רחמים אליו. שיבוא אליו, ויאמר לו, הנה אני נצרך לישועה גדולה, ואני יודע שאתה חפץ לרחם עלי, אבל אין ביכלתך למלאות משאלותי, על כן מבוקשי ממך, כי הלא אתה רוצה לרחם עלי, יהיה זאת הרחמנות שלך עלי, שאתה תלך להעשיר הגדול מאד לבקש רחמים ממנו שימלא משאלותי, כי לעצם עשירותו הגדול, הוא יכול למלאת משאלותי, בכפלי כפלים. רק שאנכי איני יכול לכנס ולבוא לאיש גדול כזה, אבל אתה יכול לבוא אליו. תרחם עלי בזה, לבקש ממנו עבורי שימלא משאלותי, ובזה תושיעני בודאי כל צרכי ישועתי בשלמות. כמו כן הוא ממש כביכול, שאנו מבקשים אצל הרחמים פשוטים, שיעוררו רחמים אצל הרחמים הגדולים, ומשם יקבלו רחמים להושיענו כל צרכינו בשלמות. וזהו בחינות תפלת הקדוש~ברוך~הוא, שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, 'מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל', הינו שכביכול בחינות הרחמים פשוטים מבקשים ומתפללים ומעוררים הרחמים הגדולים. כי אנו אין בנו כח כי אם לעורר הרחמים פשוטים, שהם בחינות רחמים סתם דזעיר אנפין. אבל אלו הרחמים יש להם גבול, וכפי מדת הרחמים הפשוטים האלו, חס ושלום, אי אפשר להושיע לנו. על כן אנו צריכין לבקש שהרחמים סתם שאנו מעוררין בתפלתנו אצל השם יתברך, שאלו הרחמים בעצמם יתפללו ויעוררו הרחמים הגדולים, שיהיה נמשך עלינו רחמים רבים משם, ועל ידי זה יהיה לנו ישועה בודאי, וזהו בחינת תפלת הקדוש ברוך הוא כנ"ל: והבן היטב, כי הם דברים נפלאים ונוראים מאד: עוד שמעתי, שזהו פרוש הפסוק [במדבר י"ב]: "אל נא רפא נא לה". דלכאורה תמוה מאד, כפל תבת נא. אך עתה מבאר היטב, שמשה רבנו, עליו השלום, בקש זאת מהשם יתברך, שהשם יתברך בעצמו כביכול יתפלל ויבקש מעצמו שירפא אותה. ועתה מה מתוק מדבש, התכת המקרא הזה. וזהו, אל נא. הינו שמששה רבנו, עליו השלום, התפלל לפניו יתברך ואמר לו: אל, נא, ובקש והתפלל בעצמך מלפניך, רפא נא לה. הינו כנ"ל, שמשה התפלל להשם יתברך ובקש אותו יתברך שהוא בעצמו יתפלל ויבקש רפא נא לה. ועתה מדקדק ומבאר היטב כפל תבת נא: ליקוטי תנינא פ"ב ועוד זאת הבחינה היתה למשה, כי כל מה שעלה למעלה יותר עליונה, מצא שם אלקים, כמו שכתוב [שמות י"ט]: "ומשה עלה אל האלקים". כי בגשמיות אנו רואים, שיש אדם שהוא למטה בדחקות, אזי הוא עובד השם ומכיר אותו, וכשהוא נתעלה למעלה, שנתעשר, אזי הוא שוכח בהקדוש~ברוך~הוא. ודוד אמר [תהלים קל"ט]: "אם אסק שמים שם אתה" אפלו בשמים שם יש הקדוש~ברוך~הוא, בכל עליה ועליה צריך למצא שם הקדוש~ברוך~הוא. ומצינו שאלישע אחר עלה לרקיע על~ידי שם,ואף~על~פי~כן כפר בעקר [חגיגה יד]. והדבר תמוה, כי אדרבא, כי כל מה שאדם נתעלה ביותר, בודאי הוא יותר קרוב לאלקות, כי כל הטוב הוא אלקות, כמו שכתוב [תהלים קמ"ה]: "טוב ה' לכל", ואנו רואים בהפך כשאדם בא בעשירות, בטוב, אזי הוא שוכח בהקדוש~ברוך~הוא. ותדע, שזה בחינת [בראשית כ"ז]:"ותכהינה עיניו מראת", מחמת שנתקרב ביותר אל האור אלקות, אזי האור מכהה עיניו ומזיק לו, כמו כשאדם מסתכל בעצם השמש, אור השמש מזיק לעיניו. אבל יש בחינת סגול, כמו שכתוב [תקוני~זהר, תקון יח, דף לא:]: 'וסגול כד איהי בין [ג] תרין דרועין דמלכא', שזהו בחינת [שמות ל"ג]: "ושכתי כפי עליך", כי בלא זה היה עצם אור הכבוד מזיק למששה, כמו שכתוב [שם]: "כי לא יראני האדם וחי, וראית את אחרי" וכו'. וזה שבקש דוד: "ואחר כבוד תקחני" [תהלים ע"ג]: תקרבני בהתקרבות של משה, שבקש ממך "הראני נא את כבדך" [שמות שם], והראית לו את אחורי כבודך, כמו שכתוב: "ושכתי וכו' וראית את אחרי":