שאלה...
- פותח הנושא lovelight
- פורסם בתאריך
MysteryAngel
New member
את לא צריכה לשנות אף אחד.
בדרך כלל אנשים שמגיעים על סף מוות רוצים לחוות את החיים ולמצותם עד לרגע המר...ואז חלקם מגלים את היופי האמיתי בחיים..שפספסו עד כה. מאוד חשוב שיהיה רצון לשינוי...אי אפשר לשכנע...לא צריך לשכנע..כל אחד והשיעור שלו. לכן אם אביך מרגיש שהוא רוצה לשנות, ורוצה לחוות ..הוא צריך לרצות בשינוי הזה. ואם לא...אל תתעצבי...הוא עוד יחזור..ובסוף ילמד.
בדרך כלל אנשים שמגיעים על סף מוות רוצים לחוות את החיים ולמצותם עד לרגע המר...ואז חלקם מגלים את היופי האמיתי בחיים..שפספסו עד כה. מאוד חשוב שיהיה רצון לשינוי...אי אפשר לשכנע...לא צריך לשכנע..כל אחד והשיעור שלו. לכן אם אביך מרגיש שהוא רוצה לשנות, ורוצה לחוות ..הוא צריך לרצות בשינוי הזה. ואם לא...אל תתעצבי...הוא עוד יחזור..ובסוף ילמד.
../images/Emo24.gifאור ואהבה../images/Emo24.gif
זה שמך לא
על כל פנים, את מחזירה אותי בהודעתך שלוש וחצי שנים אחורה, כאשר אצל אחי התגלה סרטן, ובהיותי ה"רוחנית" במשפחה, נברתי בתוכי, בחיפוש אחר דרך להביא את אחי הרחוק שמים וארץ מרוח, לידי מודעות כלשהי. היה נדמה לי אז, שלו הייתי אני חולה ברור מאליו שיכולתי להתגבר על המחלה בכוח הרצון. לא הבנתי איך אחי לא מוכן אפילו להקשיב לי, ואם כבר הקשיב, הרי היה זה כי לא היה משהו אחר לעשות. בשבל מסוים, הרגשתי שאני מתערבת בשיעור שקצת גדול עלי, ויותר מזה, שכל מה שאני יכולה לעשות, זה להיות שם עבורו, פשוט להיות, בלי לרצות לשנות שום דבר, אלא לחבק ולאהוב ולתת לגלגלי היקום להתגלגל. אחי נפטר אחרי חודשים ארוכים בבית חולים, ולפני שנפרד מאיתנו בפועל, קרא לי קרוב אליו חיבק אותי ואמר לי תודה.. תודה על שלא הכרחתי אותו להישאר פה... תודה על שביקשתי מאמא לשחרר אותו על מנת שיוכל להמשיך. מבחינתי, נדמה לי שעשיתי כמיטב יכולתי. גם הוא.
לך חמודה.
זה שמך לא
מוסיפה../images/Emo27.gif../images/Emo27.gif
משהו שכתבתי בזמנו, ארוך אבל אולי יסייע לך מעט: רביעי 24.10.01 תשע בערב. מה עושים עם מסה יתרה של מחשבות, רחמים, דאגות, וכן.. לדברים שטרם קרו, לעתיד, בזמן שאינני יודעת לבטח מה תהיינה התוצאות? אז נתחיל מהתחלה? כאילו שאני יודעת איפה ההתחלה של כל זה… אחי חולה סרטן, לוקמיה, סרטן הדם ואנחנו יודעים על כך כבר 8 חודשים בערך. המחלה "נתפסה" בשלב מוקדם שלה, ועד עתה הוא טופל בכדורים חדשניים שחשבנו או רצינו להאמין שעושים בו נפלאות. הוא שמן בחזרה לאחר שירד מאד במשקל, הוא נראה טוב, ואפילו לא חושב על המחלה, הוא חי כרגיל ואולי אף טוב יותר מאשר קודם, ( או שמא כל זה למראית עין?) מכל מקום, אנחנו מודעים למחלה ואולם עד עתה לא נפגענו ממנה. כלומר, זרמנו עם מה שיש, וכשאני אומרת אנחנו, זה אומר כל בני המשפחה, אני, אמא, אבא, הבת שלי ואחי בעצמו. אחי המשיך לחיות כראות עיניו, אמנם לא עובד, לא מתאמץ, אבל משתדל ליהנות מכל רגע. לא דיברנו על מוות מעולם, לא חשבנו על כך אפילו או לפחות לא שיתפנו אחד את האחר במה שחושבים בפנים. בהיותי ה"רוחנית" במשפחה, אני נוטה לקחת את הדברים יותר בקלות, כאילו מה שאמור לקרות יקרה, ואם הוא אמור למות אז .. מי אנחנו שנילחם בכך? כלומר לא מזמינים את המוות, עושים ככל יכולתנו ובמסגרת האמצעים העומדים לרשותנו, ככל האפשר על מנת לחיות כרגיל, כשהמחלה היא עוד משהו שיש להתמודד איתו. ניסיתי לא פעם לדבר אל ליבו של אחי שיפנה קצת לעולם הרוח, שאני כל כך מאמינה שיכול לסייע לו ואולם הוא מתרחק, או לפחות לא מתקרב. אז הכל היה כרגיל עד היום. אמא הלכה לדבר עם הרופאה, הפרופסור הבכירה בבית חולים, ומסתבר שכל מה שעשו הכדורים עד היום זה בעצם קוסמטיקה, כלומר שמרו על המצב כמות שהוא על מנת שהמחלה לא תתפרץ ואולם לא המיתו את התאים הסרטניים, אלא רק הותירו אותם במצבם ומנעו התפרצות. בימים האחרונים נתבשרנו שהכדורים הללו ייצאו מסל הבריאות בעוד מספר ימים, ומי שיזדקק להם יתבקש לשלם המון כסף. עקב כך הלכה אמא אל הרופאה לדבר איתה ומאז כמו השתנה הכל, לפחות בתוך תוכנו. הדמעות שמציפות אומרות יותר ממילים אבל הייתי חייבת לפרוק ואני יושבת לכתוב. מסתבר, שאחי ייאלץ לעבור השתלת מח עצם. ידענו מלכתחילה שזו אחת האפשרויות העומדות על הפרק, וידענו שזו האפשרות האחרונה בסולם העדיפויות. היום נתבשרנו, שאותה אופציה אחרונה, הולכת להתממש. כלומר אחי, יתאשפז לחודש ויותר, ובזמן הזה יעבור טיפולים כימותראפיים להשמדת כל המערכת החיסונית, ורק אז תיערך בגופו השתלת מח עצם מתורם שנמצא מתאים בשבעים אחוז. במידה ולא תצלח ההשתלה הזו, הרי שישתילו לו את התאים הבריאים ששאבו ממנו מידי פעם במשך החודשים האחרונים. כימו, כימותראפיה, מה עושים עם זה? איך אוכלים את זה? אחי יהיה סגור במשך מעל חודש, בבידוד בבית חולים, כאשר אחד מאיתנו יוכל לעמוד לצידו, בזמן שהוא יקריח, ישלשל, יקיא, וכל מה שנלווה לכימו,,, בידוד,,, אלוהים, מה עושים עם זה? איך מתמודדים? איך סוגרים אדם בבידוד כאשר כל מה שהוא ידע עד עתה היה חופש מוחלט, אדם שמעולם לא החזיק ספר ביד, אדם שמעולם לא התמודד עם עצמו נטו, רק עם עצמו,,, נכון, זה אולי השיעור הרציני ביותר שלו בחיים ובכל זאת, איך מתמירים את הכאב הזה, מה עושים עם כל הרגש שקורא לרחמים? כן רחמים על אחי, אני מרחמת על אחי, אלוהים, זה נשמע רע נכון? אז זה רע ובכל זאת הדמעות מבקשות לפרוץ ואולי צעקות של תסכול, שאני דוחקת פנימה, ואם אני כך מרגישה, איך הוא מרגיש לעזעזל? ואיך אדע, כשהוא בכלל לא לידי, וגם לו היה הרי שלא היה מדבר על כך שלא להדאיג אותי… אז מה עושים עם זה? מצד אחד אני אומרת לעצמי להמשיך הלאה כרגיל וכשאגיע לגשר, בטח אדע להתנהג, אבל, מה זה כרגיל? והלא שום דבר בעצם לא כרגיל…. הציפור הזאת הולכת להינעל בכלוב למשך תקופה לא מבוטלת, ומילא הכלוב, אבל הכאבים, התסכול, הסבל, ההקאות, כל מה שנילווה לכימו הזה ולהשתלה, ומה גם שמי מבטיח לנו שזה יצליח? הרי באותה מידה זה גם יכול להרוג, כלומר הסיכויים לחיים ולמוות שווים, כך אמרו אפילו הרופאים, כאילו שלא ידענו קודם, כאילו שלא מזה פחדנו יותר מהכל. אז האם אני פוחדת שהוא ימות? מזה בעצם אני פוחדת? והתשובה הראשונה שעולה לי לראש זה לא, כי אני יודעת שמוות הוא עוד תהליך שכולנו נעבור, רק אני חושבת מה יהיה עם אמא, אני דואגת לכל המסביב, ולמה, אני שואלת את עצמי, למה? הלא אם זה מה שצריך לקרות זה יקרה… ואני לא יכולה להפסיק לבכות או לשכנע את עצמי שזה בסדר, שזה נכון, שכך צריך להיות… יו. מה עושים עם עצמי…. לרגע נדמה כי אני רוצה לברוח, כאילו שזה יעזור, רוצה לחזור יום או יומיים אחורה, לא לראות את אמא בוכה כשהיא מספרת לי על השיחה עם הרופאה, לא לראות את הפחד בעיניים שלה, אחי, משוש חייה הולך וכמו נגמר לה מול העיניים, וכלום עוד לא קרה, כאילו,,, אנחנו מקדימים בחודש את הרגשות שאיתם נצטרך להתמודד…. עברנו כל כך הרבה משברים יחד, וגם כל אחד לחוד, כאשר השנים האחרונות היו לנו הקשות ביותר, ואותותו זה מסתיים הסיוט הזה, והנה עכשיו, מקבלים את הבשורה הזו. כימותראפיה, השתלה, סיכויים שווים למוות ולחיים,,, אלוהים עדי שאינני מפחדת ממוות, גם לא מהמוות של מישהו קרוב אלי אם וכאשר יקרה, ובכל זאת אני פוחדת, אני פוחדת להתמודד עם הסבל והכאב, גם אם הם לא פיזיים שלי, גם אם הם של אחי, הרי שזה כואב, כואב באמת. מזה אולי אני פוחדת יותר מהכל. אז נכון, לחשוב חיובי, לחשוב חיובי כי אין הרבה ברירות, יש או לשקוע עם זה לאבדון או לצמוח מזה, ומה אני בוחרת? כאילו שזה קל… אני מרחמת על עצמי כרגע? למה אני בוכה לעזעזל? כמה עומק יכול להיות לכאב ולדמעות? מה, הם לא נגמרות פעם? אני חושבת שאני רוצה לחבק את עצמי וללחוש לי שהכל בסדר, "את צריכה להיות חזקה", כמה מרגיז פתאום המשפט הזה, הא? מה זה חזקה? כאילו לפי מה זה נמדד? כי אם זה נמדד לפי דמעות, אני מה זה חלשה,,,, יצא לי לחשוב לא פעם על המוות ואף פגשתי בו עם בני משפחה רחוקים שנאספו לחיקו, אבל אחי? שאחי ימות? כאילו,,,, מה עכשיו? ולמה לעזעזל אני חושבת דווקא על זה? למה אני לא חושבת שהנה הוא יעבור את ההשתלה ויחזור ממנה חדש ובריא? למה אני רואה שחור ולא וורוד? למה אני לא רואה את הירידה לצורך עליה והלא כל עליה היא קשה,,,, למה אני מסרבת להאמין שאחי יכול לעמוד בזה? אולי פה הבעיה שלי… אני אולי לא מאמינה שהוא חזק מספיק? אני אולי נלחמת את המלחמה שלו שלא בצדק ובכך עושה עוול לשניים? במקום להיות פה בשבילו אני חושבת במקומו ומרגישה במקומו ומה זה בעצם צריך להיות? למה אני עושה את זה? באיזו זכות? מה פתאום אני מתערבת לו בשיעור ולוקחת אותו על עצמי, למה אני לא מוכנה לתת לו להתמודד כמו שהוא מבין ויודע? הוא צריך לרצות לחיות בשביל עצמו ואם כך ייעשה הרי שיצליח, אז למה? למה אני מתערבת? מה פתאום אני מרשה לזה להכאיב לי? במקום להיות שם להקשיב לו ולחבק אותו, לאהוב אותו ולא בגלל או בעקבות, אלא לאהוב, כמו שאני יודעת לאהוב,,, חשבתי היום אחרי שאמא סיפרה לי, שאלתי את עצמי האם אי פעם אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ולא יכולתי לענות לעצמי בחיוב. כאילו זה מובן מאליו,,, אולי בגלל זה אני כואבת כרגע? אולי אני רוצה לשטוח בפניו את מה שאני מרגישה? ומה את מרגישה גברת? מה באמת את מרגישה? אז התשובה היא שאני אוהבת אותו, גם אם לא פעם הסתכסכנו, אולי אני מצטערת על הכל כרגע בהבנה שהכל כל כך שולי פתאום. אולי אני רוצה להספיק לומר לו דברים לפני שיהיה מאוחר… ( אמא´לה, על מה אני חושבת שוב?) למה מאוחר,,,, למה אני לא מצליחה לשחרר את זה,,, לקבל עובדות? מצב נתון שעימו יש להתמודד, למההההההההההההההה אני,,, הרוחנית, זו שטובה עם כולם, למה אני עושה את זה לעצמי? המשך בוודאי יבוא,
משהו שכתבתי בזמנו, ארוך אבל אולי יסייע לך מעט: רביעי 24.10.01 תשע בערב. מה עושים עם מסה יתרה של מחשבות, רחמים, דאגות, וכן.. לדברים שטרם קרו, לעתיד, בזמן שאינני יודעת לבטח מה תהיינה התוצאות? אז נתחיל מהתחלה? כאילו שאני יודעת איפה ההתחלה של כל זה… אחי חולה סרטן, לוקמיה, סרטן הדם ואנחנו יודעים על כך כבר 8 חודשים בערך. המחלה "נתפסה" בשלב מוקדם שלה, ועד עתה הוא טופל בכדורים חדשניים שחשבנו או רצינו להאמין שעושים בו נפלאות. הוא שמן בחזרה לאחר שירד מאד במשקל, הוא נראה טוב, ואפילו לא חושב על המחלה, הוא חי כרגיל ואולי אף טוב יותר מאשר קודם, ( או שמא כל זה למראית עין?) מכל מקום, אנחנו מודעים למחלה ואולם עד עתה לא נפגענו ממנה. כלומר, זרמנו עם מה שיש, וכשאני אומרת אנחנו, זה אומר כל בני המשפחה, אני, אמא, אבא, הבת שלי ואחי בעצמו. אחי המשיך לחיות כראות עיניו, אמנם לא עובד, לא מתאמץ, אבל משתדל ליהנות מכל רגע. לא דיברנו על מוות מעולם, לא חשבנו על כך אפילו או לפחות לא שיתפנו אחד את האחר במה שחושבים בפנים. בהיותי ה"רוחנית" במשפחה, אני נוטה לקחת את הדברים יותר בקלות, כאילו מה שאמור לקרות יקרה, ואם הוא אמור למות אז .. מי אנחנו שנילחם בכך? כלומר לא מזמינים את המוות, עושים ככל יכולתנו ובמסגרת האמצעים העומדים לרשותנו, ככל האפשר על מנת לחיות כרגיל, כשהמחלה היא עוד משהו שיש להתמודד איתו. ניסיתי לא פעם לדבר אל ליבו של אחי שיפנה קצת לעולם הרוח, שאני כל כך מאמינה שיכול לסייע לו ואולם הוא מתרחק, או לפחות לא מתקרב. אז הכל היה כרגיל עד היום. אמא הלכה לדבר עם הרופאה, הפרופסור הבכירה בבית חולים, ומסתבר שכל מה שעשו הכדורים עד היום זה בעצם קוסמטיקה, כלומר שמרו על המצב כמות שהוא על מנת שהמחלה לא תתפרץ ואולם לא המיתו את התאים הסרטניים, אלא רק הותירו אותם במצבם ומנעו התפרצות. בימים האחרונים נתבשרנו שהכדורים הללו ייצאו מסל הבריאות בעוד מספר ימים, ומי שיזדקק להם יתבקש לשלם המון כסף. עקב כך הלכה אמא אל הרופאה לדבר איתה ומאז כמו השתנה הכל, לפחות בתוך תוכנו. הדמעות שמציפות אומרות יותר ממילים אבל הייתי חייבת לפרוק ואני יושבת לכתוב. מסתבר, שאחי ייאלץ לעבור השתלת מח עצם. ידענו מלכתחילה שזו אחת האפשרויות העומדות על הפרק, וידענו שזו האפשרות האחרונה בסולם העדיפויות. היום נתבשרנו, שאותה אופציה אחרונה, הולכת להתממש. כלומר אחי, יתאשפז לחודש ויותר, ובזמן הזה יעבור טיפולים כימותראפיים להשמדת כל המערכת החיסונית, ורק אז תיערך בגופו השתלת מח עצם מתורם שנמצא מתאים בשבעים אחוז. במידה ולא תצלח ההשתלה הזו, הרי שישתילו לו את התאים הבריאים ששאבו ממנו מידי פעם במשך החודשים האחרונים. כימו, כימותראפיה, מה עושים עם זה? איך אוכלים את זה? אחי יהיה סגור במשך מעל חודש, בבידוד בבית חולים, כאשר אחד מאיתנו יוכל לעמוד לצידו, בזמן שהוא יקריח, ישלשל, יקיא, וכל מה שנלווה לכימו,,, בידוד,,, אלוהים, מה עושים עם זה? איך מתמודדים? איך סוגרים אדם בבידוד כאשר כל מה שהוא ידע עד עתה היה חופש מוחלט, אדם שמעולם לא החזיק ספר ביד, אדם שמעולם לא התמודד עם עצמו נטו, רק עם עצמו,,, נכון, זה אולי השיעור הרציני ביותר שלו בחיים ובכל זאת, איך מתמירים את הכאב הזה, מה עושים עם כל הרגש שקורא לרחמים? כן רחמים על אחי, אני מרחמת על אחי, אלוהים, זה נשמע רע נכון? אז זה רע ובכל זאת הדמעות מבקשות לפרוץ ואולי צעקות של תסכול, שאני דוחקת פנימה, ואם אני כך מרגישה, איך הוא מרגיש לעזעזל? ואיך אדע, כשהוא בכלל לא לידי, וגם לו היה הרי שלא היה מדבר על כך שלא להדאיג אותי… אז מה עושים עם זה? מצד אחד אני אומרת לעצמי להמשיך הלאה כרגיל וכשאגיע לגשר, בטח אדע להתנהג, אבל, מה זה כרגיל? והלא שום דבר בעצם לא כרגיל…. הציפור הזאת הולכת להינעל בכלוב למשך תקופה לא מבוטלת, ומילא הכלוב, אבל הכאבים, התסכול, הסבל, ההקאות, כל מה שנילווה לכימו הזה ולהשתלה, ומה גם שמי מבטיח לנו שזה יצליח? הרי באותה מידה זה גם יכול להרוג, כלומר הסיכויים לחיים ולמוות שווים, כך אמרו אפילו הרופאים, כאילו שלא ידענו קודם, כאילו שלא מזה פחדנו יותר מהכל. אז האם אני פוחדת שהוא ימות? מזה בעצם אני פוחדת? והתשובה הראשונה שעולה לי לראש זה לא, כי אני יודעת שמוות הוא עוד תהליך שכולנו נעבור, רק אני חושבת מה יהיה עם אמא, אני דואגת לכל המסביב, ולמה, אני שואלת את עצמי, למה? הלא אם זה מה שצריך לקרות זה יקרה… ואני לא יכולה להפסיק לבכות או לשכנע את עצמי שזה בסדר, שזה נכון, שכך צריך להיות… יו. מה עושים עם עצמי…. לרגע נדמה כי אני רוצה לברוח, כאילו שזה יעזור, רוצה לחזור יום או יומיים אחורה, לא לראות את אמא בוכה כשהיא מספרת לי על השיחה עם הרופאה, לא לראות את הפחד בעיניים שלה, אחי, משוש חייה הולך וכמו נגמר לה מול העיניים, וכלום עוד לא קרה, כאילו,,, אנחנו מקדימים בחודש את הרגשות שאיתם נצטרך להתמודד…. עברנו כל כך הרבה משברים יחד, וגם כל אחד לחוד, כאשר השנים האחרונות היו לנו הקשות ביותר, ואותותו זה מסתיים הסיוט הזה, והנה עכשיו, מקבלים את הבשורה הזו. כימותראפיה, השתלה, סיכויים שווים למוות ולחיים,,, אלוהים עדי שאינני מפחדת ממוות, גם לא מהמוות של מישהו קרוב אלי אם וכאשר יקרה, ובכל זאת אני פוחדת, אני פוחדת להתמודד עם הסבל והכאב, גם אם הם לא פיזיים שלי, גם אם הם של אחי, הרי שזה כואב, כואב באמת. מזה אולי אני פוחדת יותר מהכל. אז נכון, לחשוב חיובי, לחשוב חיובי כי אין הרבה ברירות, יש או לשקוע עם זה לאבדון או לצמוח מזה, ומה אני בוחרת? כאילו שזה קל… אני מרחמת על עצמי כרגע? למה אני בוכה לעזעזל? כמה עומק יכול להיות לכאב ולדמעות? מה, הם לא נגמרות פעם? אני חושבת שאני רוצה לחבק את עצמי וללחוש לי שהכל בסדר, "את צריכה להיות חזקה", כמה מרגיז פתאום המשפט הזה, הא? מה זה חזקה? כאילו לפי מה זה נמדד? כי אם זה נמדד לפי דמעות, אני מה זה חלשה,,,, יצא לי לחשוב לא פעם על המוות ואף פגשתי בו עם בני משפחה רחוקים שנאספו לחיקו, אבל אחי? שאחי ימות? כאילו,,,, מה עכשיו? ולמה לעזעזל אני חושבת דווקא על זה? למה אני לא חושבת שהנה הוא יעבור את ההשתלה ויחזור ממנה חדש ובריא? למה אני רואה שחור ולא וורוד? למה אני לא רואה את הירידה לצורך עליה והלא כל עליה היא קשה,,,, למה אני מסרבת להאמין שאחי יכול לעמוד בזה? אולי פה הבעיה שלי… אני אולי לא מאמינה שהוא חזק מספיק? אני אולי נלחמת את המלחמה שלו שלא בצדק ובכך עושה עוול לשניים? במקום להיות פה בשבילו אני חושבת במקומו ומרגישה במקומו ומה זה בעצם צריך להיות? למה אני עושה את זה? באיזו זכות? מה פתאום אני מתערבת לו בשיעור ולוקחת אותו על עצמי, למה אני לא מוכנה לתת לו להתמודד כמו שהוא מבין ויודע? הוא צריך לרצות לחיות בשביל עצמו ואם כך ייעשה הרי שיצליח, אז למה? למה אני מתערבת? מה פתאום אני מרשה לזה להכאיב לי? במקום להיות שם להקשיב לו ולחבק אותו, לאהוב אותו ולא בגלל או בעקבות, אלא לאהוב, כמו שאני יודעת לאהוב,,, חשבתי היום אחרי שאמא סיפרה לי, שאלתי את עצמי האם אי פעם אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ולא יכולתי לענות לעצמי בחיוב. כאילו זה מובן מאליו,,, אולי בגלל זה אני כואבת כרגע? אולי אני רוצה לשטוח בפניו את מה שאני מרגישה? ומה את מרגישה גברת? מה באמת את מרגישה? אז התשובה היא שאני אוהבת אותו, גם אם לא פעם הסתכסכנו, אולי אני מצטערת על הכל כרגע בהבנה שהכל כל כך שולי פתאום. אולי אני רוצה להספיק לומר לו דברים לפני שיהיה מאוחר… ( אמא´לה, על מה אני חושבת שוב?) למה מאוחר,,,, למה אני לא מצליחה לשחרר את זה,,, לקבל עובדות? מצב נתון שעימו יש להתמודד, למההההההההההההההה אני,,, הרוחנית, זו שטובה עם כולם, למה אני עושה את זה לעצמי? המשך בוודאי יבוא,
Tal_Ya_Tal
New member
היי../images/Emo42.giflovelight ברוכה הבאה../images/Emo24.gif
אז אחרי כל מנות ההשתתפות, החיבוקים והתנחומים, ההיתי רוצה להביא כאן תפישה אחרת. תפישה שונה. ארוך. אך קולע. אין זאת אומרת שזה 'נוסה במציאות' אם את מחפשת הוכחות. ההוכחה היחידה שיש לי היא, שאני יודעת שזה נכון!!! מחלה היא בחירה. זוהי דרך להתגוננות . זוהי החלטה 0בדרך כלל לא מודעת) של החולה, מתוך תחושת חולשה, מתוך אי רצון להתמודד עם 'מציאות' מסוימת. בתת מודע, החולה משוכנע שהמחלה מעניקה לו עצמה. ברור שהמחלה מעניקה לו רווח משני כלשהו, על כן במצב כזה, הריפוי נתפש על ידו כ"מסוכן". בריאות, שהיא עצמה אמיתית, נתפשת אצלו כמסוכנת. החולה מאמין שהוא נבדל מן האחדות המוחלטת, המאיימת עליו. החולה מאמין בתוך תוכו, שהאחדות המוחלטת, מאיימת על קיומו האינדיווידואלי, שהיא עשויה להכחיד אותו. על כן הוא שואף 'לנצח' את האחדות המוחלטת ולגרום 'להכחדתה' לצמיתות. הריפוי גורם לחולה להבין שהוא מאוחד עם האחדות המוחלטת. הריפוי, אם כך מסמל אצל החולה תבוסה. הריפוי מסמל את גדולתה של האחדות המוחלטת. הריפוי עומד במקום שבו מצוי כל מה שהחולה הסתיר מעצמו במטרה 'לגונן' על חייו. אם החולה יחלים- אות הוא שהוא עצמו אחראי למחשבותיו. אם הוא זה האחראי למחשבותיו אזי הוא יהיה מוכן להקריב את חייו ובלבד שיוכח עד כמה הוא מסכן, חלש וחסר אונים. אך אם הוא בחר למות- אזי חולשתו נתפשת בעיניו כעצמה. כי אז הוא מעניש את עצמו בעונש, שהוא מאמין שהאחדות המוחלטת הייתה אמורה להטיל עליו. בכך הוא 'מקדים תרופה למכה' ו'מסרס' את יכולתה. להעניש אותו. השינוי בתפישה: ברגע שהמתרפא מכיר בחוסר הערך שיש למחלה עבורו, הוא נרפא מייד. כל מה שנחוץ לו הוא להכיר בכך שהמחלה אינה מעניקה לו שום רווח . לא רגשי ולא חומרי!!! אולם על מנת שיכיר בכך, עליו להכיר תחילה מספר עובדות. 1. ברור כשמש שהחלטות נעשות על ידי השכל ולא על ידי הגוף 2. אם המחלה היא דרך 'לפתור' בעיות אשמה, אז ברור שזוהי החלטה 3. אם המחלה היא החלטה, אז ברור שהשכל יצר אותה ולא הגוף 4. אם השכל יצר את המחלה, גם הריפוי צריך לנבוע משם. בדרך כלל החולה ממאן להכיר בכך שהמחלה היא החלטה של השכל ולא של הגוף. כי הכרה כזאת, תזים את התפישה הזאת. הריפוי מבוסס על שינוי התפישה הזאת. וזה נכון לגבי כל שיטת ריפוי. על המתרפא להבין שהמחלה היא בחירה של השכל להשתמש בגוף בדרך לא אוהדת למען מטרה מסוימת. מתרפא שמבין זאת באמת- נרפא מיד. ולא, הריפוי לא יעבוד לאורך זמן. מתרפא שיחליט נגד הריפוי, לא ירפא!!! אם כך, השכל של המתרפא הוא המרפא. התוצאה תלויה כמובן בהחלטת המתרפא. בקשר לריפוי- לאמונה יש כח עצום ועצמתי במיוחד. אם כן, מה מקומו של המרפא (ההילר) כאן?! המרפא נראה כאילו הוא מסייע למתרפא להחלים. המרפא בחר במתרפא על מנת להמחיש את מאווייו בצורה מוחשית. זה בדיוק מה שהוא עושה. ולא שום דבר אחר. למעשה, הוא אינו נחוץ כלל!!! למעשה- המתרפא יכול לקום וללכת ללא עזרתו של המרפא, אם יאמר: "אין לי שום שימוש במחלה" אין אפילו צורה אחת של מחלה שלא תירפא בבת אחת, ברגע שהמתרפא יחליט!!! המתרפא רק צריך להחליט. הוא צריך להכיר בעובדה שהמחלה נובעת מן השכל ולא מן הגוף. למעשה, אין לה כל קשר לגוף. ואולם, אם הוא יהיה מוכן להכיר בכך, זה עלול 'לעלות לו' במחיר כל תפישת עולמו. כיוון שאז, אין לעולם שליטה עליו. ואין העולם אחראי למחלתו. אם כך, האחריות למחלתו רובצת עליו בלבד, מפני שהוא זה המפרש את העולם בדרך מוטעית!!! • אנו רואים את מה שאנו בוחרים לראות, לא פחות ולא יותר. • העולם כשלעצמו אינו גורם למאומה, בודאי לא למחלות • רק המחשבה שהעולם גורם למחלתנו גורמת לנו לחלות • כאן מצוי השחרור הן מן האשמה והן מן המחלה, היות ששתיהן זהות. אולם על מנת להגיע לשחרור הזה, יש צורך להכיר באי ממשותו של הגוף. • אם נכיר בהיותו של הגוף אשליה, ברור שהכאב יעלם אף הוא ויחד אתו ייעלמו הבלבול וחוסר הבהירות שלנו לגבי העלום • עתה, תופיע ההבנה של רצף ההשתלשלות האמיתי. עתה יובן הסדר של הבריאה. הסיבה והתוצאה (קארמה) מתרחשים בו זמנית. L&L TALYA
אז אחרי כל מנות ההשתתפות, החיבוקים והתנחומים, ההיתי רוצה להביא כאן תפישה אחרת. תפישה שונה. ארוך. אך קולע. אין זאת אומרת שזה 'נוסה במציאות' אם את מחפשת הוכחות. ההוכחה היחידה שיש לי היא, שאני יודעת שזה נכון!!! מחלה היא בחירה. זוהי דרך להתגוננות . זוהי החלטה 0בדרך כלל לא מודעת) של החולה, מתוך תחושת חולשה, מתוך אי רצון להתמודד עם 'מציאות' מסוימת. בתת מודע, החולה משוכנע שהמחלה מעניקה לו עצמה. ברור שהמחלה מעניקה לו רווח משני כלשהו, על כן במצב כזה, הריפוי נתפש על ידו כ"מסוכן". בריאות, שהיא עצמה אמיתית, נתפשת אצלו כמסוכנת. החולה מאמין שהוא נבדל מן האחדות המוחלטת, המאיימת עליו. החולה מאמין בתוך תוכו, שהאחדות המוחלטת, מאיימת על קיומו האינדיווידואלי, שהיא עשויה להכחיד אותו. על כן הוא שואף 'לנצח' את האחדות המוחלטת ולגרום 'להכחדתה' לצמיתות. הריפוי גורם לחולה להבין שהוא מאוחד עם האחדות המוחלטת. הריפוי, אם כך מסמל אצל החולה תבוסה. הריפוי מסמל את גדולתה של האחדות המוחלטת. הריפוי עומד במקום שבו מצוי כל מה שהחולה הסתיר מעצמו במטרה 'לגונן' על חייו. אם החולה יחלים- אות הוא שהוא עצמו אחראי למחשבותיו. אם הוא זה האחראי למחשבותיו אזי הוא יהיה מוכן להקריב את חייו ובלבד שיוכח עד כמה הוא מסכן, חלש וחסר אונים. אך אם הוא בחר למות- אזי חולשתו נתפשת בעיניו כעצמה. כי אז הוא מעניש את עצמו בעונש, שהוא מאמין שהאחדות המוחלטת הייתה אמורה להטיל עליו. בכך הוא 'מקדים תרופה למכה' ו'מסרס' את יכולתה. להעניש אותו. השינוי בתפישה: ברגע שהמתרפא מכיר בחוסר הערך שיש למחלה עבורו, הוא נרפא מייד. כל מה שנחוץ לו הוא להכיר בכך שהמחלה אינה מעניקה לו שום רווח . לא רגשי ולא חומרי!!! אולם על מנת שיכיר בכך, עליו להכיר תחילה מספר עובדות. 1. ברור כשמש שהחלטות נעשות על ידי השכל ולא על ידי הגוף 2. אם המחלה היא דרך 'לפתור' בעיות אשמה, אז ברור שזוהי החלטה 3. אם המחלה היא החלטה, אז ברור שהשכל יצר אותה ולא הגוף 4. אם השכל יצר את המחלה, גם הריפוי צריך לנבוע משם. בדרך כלל החולה ממאן להכיר בכך שהמחלה היא החלטה של השכל ולא של הגוף. כי הכרה כזאת, תזים את התפישה הזאת. הריפוי מבוסס על שינוי התפישה הזאת. וזה נכון לגבי כל שיטת ריפוי. על המתרפא להבין שהמחלה היא בחירה של השכל להשתמש בגוף בדרך לא אוהדת למען מטרה מסוימת. מתרפא שמבין זאת באמת- נרפא מיד. ולא, הריפוי לא יעבוד לאורך זמן. מתרפא שיחליט נגד הריפוי, לא ירפא!!! אם כך, השכל של המתרפא הוא המרפא. התוצאה תלויה כמובן בהחלטת המתרפא. בקשר לריפוי- לאמונה יש כח עצום ועצמתי במיוחד. אם כן, מה מקומו של המרפא (ההילר) כאן?! המרפא נראה כאילו הוא מסייע למתרפא להחלים. המרפא בחר במתרפא על מנת להמחיש את מאווייו בצורה מוחשית. זה בדיוק מה שהוא עושה. ולא שום דבר אחר. למעשה, הוא אינו נחוץ כלל!!! למעשה- המתרפא יכול לקום וללכת ללא עזרתו של המרפא, אם יאמר: "אין לי שום שימוש במחלה" אין אפילו צורה אחת של מחלה שלא תירפא בבת אחת, ברגע שהמתרפא יחליט!!! המתרפא רק צריך להחליט. הוא צריך להכיר בעובדה שהמחלה נובעת מן השכל ולא מן הגוף. למעשה, אין לה כל קשר לגוף. ואולם, אם הוא יהיה מוכן להכיר בכך, זה עלול 'לעלות לו' במחיר כל תפישת עולמו. כיוון שאז, אין לעולם שליטה עליו. ואין העולם אחראי למחלתו. אם כך, האחריות למחלתו רובצת עליו בלבד, מפני שהוא זה המפרש את העולם בדרך מוטעית!!! • אנו רואים את מה שאנו בוחרים לראות, לא פחות ולא יותר. • העולם כשלעצמו אינו גורם למאומה, בודאי לא למחלות • רק המחשבה שהעולם גורם למחלתנו גורמת לנו לחלות • כאן מצוי השחרור הן מן האשמה והן מן המחלה, היות ששתיהן זהות. אולם על מנת להגיע לשחרור הזה, יש צורך להכיר באי ממשותו של הגוף. • אם נכיר בהיותו של הגוף אשליה, ברור שהכאב יעלם אף הוא ויחד אתו ייעלמו הבלבול וחוסר הבהירות שלנו לגבי העלום • עתה, תופיע ההבנה של רצף ההשתלשלות האמיתי. עתה יובן הסדר של הבריאה. הסיבה והתוצאה (קארמה) מתרחשים בו זמנית. L&L TALYA
kerensztern1
New member
אם הוא בעניין של ספרים
את יכולה לקנות לו מתנה את הספר "רפא את חייך" של לואיז היי...
את יכולה לקנות לו מתנה את הספר "רפא את חייך" של לואיז היי...
Tal_Ya_Tal
New member
WELCOME../images/Emo24.giflovelight../images/Emo42.gif../images/Emo23.gif
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.