שאלה!

לייבל

New member
שאלה!

24 דברים שב"ד מנדין עליהם, האם אותו זה שחייב נידוי פסול למניין? מי יכול להסביר את הדין במילאו. תודה.
 
לא מצרפים אותו למנין...

והוא לא בדיוק "פסול" למנין. אמנם, זו קצת סמנטיקה, אבל לדעתי יותר נכון חהגיד ככה. ברגע שבית דין שם מישהו בנידוי אז אסור לכל מי ששייך לקהילה להיות כל עסק איתו. אסור לצרף אותו למנין, אסור לתת לו עליה לתורה. אסור לעשות איתו עסקים. אסור לדבר איתו. וכן הלאה...
 
בית הדין בהרכבו המיוחד

הכולל שלושה דיינים לפחות, יכול להחליט על נידוי האדם אם אותו אדם מסרב ואינו נשמע להוראות בית הדין.
 

לייבל

New member
נראה לא שלא הובנתי נכון...

יש 24 דברים שב"ד מנדין עליהם, אם אותו אדם עבר ובית דין לא נידו אותו האם הוא נפסל למניין?
 
רק בי"ד כשר יכול לבצע את הנידוי

אף אדם לא יכול לקבוע על זולתו כדי לפוסלו. הגמרא במסכת פסחים (קיג ע"ב) אומרת : ... אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב, מותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו (שמות כג). מאי שונא, אילימא שונא גוי, והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא גוי. אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא יט). אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא. כולי עלמא נמי מיסני סני ליה. מאי שנא האי. אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' שונאי רע (משלי ח) . מכל זה משמע, אף שיש אשר מצוה לשנוא. לשנוא, אך לא לנדות כי זה לא תלוי בך.
 

D BOOK

New member
מה עם יתמו חטאים מהארץ ?

חטאים ולא חוטאים...
 
וודאי. לא בזה מדובר כאן.

כשאדם רואה בחבירו דבר עבירה, עליו לעשות ולפעול את שצריך לעשות ולפעול. אם מדובר בשני עדים שהוכיחו והתריאו כדין, עליהם לגשת לבית הדין ולמסור עדותם וכו'. הבעיה היא כאשר העד הוא אחד, היודע בבירור ובהחלט כי האדם חטא. העד אינו יכול לגשת לבית הדין ולספר. כי בין כך בית הדין לא יכול לעשות מאומה, שהרי זה עד אחד בלבד. אם אותו עד ילך לומד דבריו בבית הדין. הרי שהוא בגדר מספר לשה"ר בלבד ותו לא מידי. אבל מאידך, הרי ברור לו שהוא ראה דבר עבירה בחבירו. דבר עבירה שביה"ד מחייבין עליה עונש אם היו שתי עדים נאמנים וכשרים. הנה לך סיפור מהגמרא במסכת סנהדרין (לז ע"ב) אודות עד אחד... אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה (לשון שבועה) אם לא ראיתי אחד שרץ אחרי חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. ואמרתי לו, רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת (דברים יז). היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת.
 

לייבל

New member
והרי כתוב....

במסכת סנהדרין שריש לקיש ראה שני אמוראים שראו אנשים שחורשים בשמיטה, ולימדו עליהם זכות ולא מיחו בידם, וריש לקיש אמר עליהם קשר רשעים הוא ואינו מן המניין ורשי מפרש שבעינן בי"ד נמנין וזה אינו נמנין. לפי מה שאמרת איך היחיד פסק על רבים שהם רשעים? אחד שעבר עבירה שב"ד מנדין עליה בסימן שלד' הלכות נידוי וחרמים סעיף ג' ומובא בסימן שלד סעיף יז' כך: חברו שנשבע בפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, חייב לנדותו; ואם לא נידהו, הוא עצמו חייב נידוי, וצריך להתיר לו מיד, כדי שלא יהא מכשול לאחרים. אם הוא בנידוי הרי אינו יכול לגשת למניין אם כן יש מניין שיש בו פסולים הרי נפגם מעשרה שבמניין.
 
ריש לקיש לא פסק שם.

הוא התלווה לעוד שנים שהלכו בשביל עיבור שנה. הוא שוחח עם שני הגדולים על ההוא שעבד בשמיטה. אך וודאי שהוא רק הביע דעתו. אם הוא ביחד עם השנים האחרים היו יושבים לדון דין תורה. כי אז היה להם דין בי"ד. זה לא היה. בסה"כ הוא הביע דעה שלא נראתה לשתים האחרים.
 
שאלה

דוגמה אדם לא רוצה לתת גט לאישתו אז מחליטים לנדות אותו וכולם צריכים לשמוע ,כך אני מבינה אבל יש גם שאם אדם לא דתי אז גם לא עולה לתורה או שכן עולה
 
לא לא לא.

גט זה נושא אחר לחלוטין. בכפיית גט יש שיטות מסויימות. לא כל השיטות של פעם חוקיות כיום. ובמקביל, יש אשר מלחיצים אדם בדרך מסויימת עד שהפתרון היחיד להתחמק ולהינצל מהלחץ, זה נתינת הגט. לכן, רק כשבית הדין קובע ומחליט לאחר דיון רציני עפ"י דין תורה ככל ההלכות [דיונים רק במעמד שני הצדדים ועוד ועוד...] שיש לכפות גט על הגבר, רק אז הגט שהגבר יתן בלחץ, הינו גט כשר. בפסוק יקריב אתו לרצנו לפני ה' (ויקרא א. ג), וברש"י יקריב אתו, מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו. הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וענין כפייה ולרצונו, כתב הרמב"ם (פרק ב' הלכה י"ז מהל' גירושין) : ולמה לא בטיל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גויים בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו חייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, ע"כ לשון הרמב"ם. ופירושו, שוודאי רצונו של האיש הישראלי להיות כבן ישראל ולקיים כל מצוות התורה, אלא שיצרו תוקפו ואנסו. והיה אם כופין אותו, כי אז כשאומר רוצה אני, זהו רצונו האמיתי אחרי שמכריע ומכניע עצת היצר. הנידוי המדובר כאן, הוא בעיקר על אדם שאינו נכנע לדעת בית הדין. הזמנת ביה"ד ניתנת לו בפני עדים בברור. כי אז יוצא נגדו 'כתב סירוב', שבזה נכללים עליו כל אותן הלכות של נידוי כמבואר בשולחן ערוך.
 
בקשר לאדם לא דתי

שאינו שומר תורה ומצוות... וודאי שעונש זה אינו רלבנטי. זה בדיוק כמו שבית המשפט לענייני משפחה או ביה"ד הרבני יאסור על פועל בנין להקנס לבורסת היהלומים... האיסור חל ותקף, אבל זה לא מעשי. אצל אדם שאינו דתי, ביה"ד ינצל סמכויות אכיפה אחרות.
 
למעלה