שאלה

[פופקורן 1]

שאלה

שלום לכולם שאלה קטנה שמת או נהרג יקירכם שבגללו אתם נמצאים בפורום הזה האם הגדרתם או שעדין מגדירים את היום כאסון או שיש לכם תחושה של אסון ואתם מרגישים שמאז החיים שלכם הם לא חיים? אשמך לתשובתכם שלכם באהבה תמיד פופקורן

 

[לונה..]

*

אף פעם לא התעסקתי בהגדרות בנושא הזה, ועדיין אני בוחרת שלא להתעסק בהן. אבל השאלה עניינה אותי, אז ברשותך אני מעבירה את זה לרגשות עצמם, ולא ל"כותרת" כביכול שכוללת אותם. אני לא מרגישה שזה היה אסון. האמת היא שזה קצת מורכב אצלי. מצד אחד שמחתי שהסבל שלה פסק, ואני לא יכולה לומר שזה לא סוג של הקלה, בלי ריצות, בלי דאגות, שלפחות משהו אחד קבוע וקיים, למרות שבלי להניד עפעף הייתי מעדיפה לחזור ללחצים ולבלאגן, לו רק היה סיכוי שהיא היתה יוצאת מזה בשלום. מצד שני. אין לי אמא, ואני לא יכולה להגיד שזה לא חסר לי. ויש המון סיבות, אם זו ההרגשה של ההחמצה, של הפספוס. דברים שרציתי לומר לה ולא הספקתי, או דברים שאני רוצה לומר לה עכשיו, ולשמוע את התגובה שלה, ואני יודעת שזה לא יקרה. בקיצור.. כל מיני דברים שאני לא יודעת מה עושים איתם, ואולי הייתי מספיקה לעשות... אבל למה לדון במה שלא יהיה. עכשיו, למרות הכל, ולמרות שהיא חסרה לי מאוד, די טוב לי בסך הכל. זה כאילו שכרתו לי חתיכה מהלב. אבל הוא עדיין ממשיך לפעום, כי אין ברירה. אני תמיד יכולה לנטוש הכל, ולשקוע בכל הנושא של המוות, ולמה זה קרה דווקא לה, ואיך זה מגיע לה, היא הייתה מדהימה ולא עשתה רע לאיש מעולם. אבל זה המצב, ולהתחפר בזה יותר מדי לא ישנה את המצב. הכל צריך להיות במידה. לא רק זה, אלא גם זה. לא שזה רע, פעם התעסקתי בזה המון, אבל מגיע שלב שנושמים עמוק ואומרים: "עכשיו הגיע הזמן להמשיך לחיות, מכל הלב. לא לשכוח ולא להפריד בין החיים למתים, אלא לשלב." היא תמיד איתי במחשבות, ואני תמיד תוהה מה היא היתה אומרת או עושה במצבים כאלו ואחרים. מנסה על פי מה שאני זוכרת להיות בנאדם יותר טוב, ללמוד ולהפיק לקחים ממה שהיה. אפילו קצת מנסה להספיק לעשות עם אבא שלי את מה שלא הספקתי איתה, אפילו שהוא לא תחליף, ואפילו שגם זה לא תמיד הולך לי. אבל מנסים, וזה הכי חשוב. לא לשכוח את מה שהיה, ואת מי. אבל גם לא לשכוח את עצמכם. טוב, היה נחמד, יותר מדי פטפוטים. אוהבת אתכם.

 

[black_magic]

זה לא זה

שהחיים הם כבר לא חיים, אבל הם בהחלט לא אותם חיים שהיו לפני האסון.. מוות של קרוב משנה אצלך הכול, פתאום אתה רואה הכול בצורה שונה, פתאום יש בך הרבה כאב, הרבה געגועים, לפחות ככה זה אצלי..

 

[BooBee]

החיים קיבלו תפנית

ומאז יש את החלוקה הזו של "לפני שהיא מתה" ו"מאז שהיא מתה". החיים שלי חיים מלאים, אני חיה אותם, נהנית מהם, צוחקת, עובדת, מטיילת, אוהבת. ויש את הרגעים האלה, בערך 300 רגעים ביום, שאני נזכרת שאין לי אחות לשתף אותה בדברים שקורים לי בחיים. תחושת האסון נגמרה, עברה לי, אני כבר לא יושבת ומייבבת בבכי היסטרי כל יומיים. עכשיו זה קורה פעם בשלושה ארבעה שבועות שאני ממש נעצרת, מסתגרת לי עם עצמי ובוכה כמה רגעים ארוכים ארוכים, עד שאני נרדמת. ומה שלומך את? ואפשר לשאול למה את שואלת? רויטל.

 

[תמימו]

אסון?

מילה קצת מפוצצת לא? שמעו, אני אומרת, זה חיים וזה קורה כמו הרבה דברים אחרים ולא צריך לשקוע יותר מדי. סה"כ יש תקופה קשה ואז מתאוששים ואז ממשיכים הלאה ונעצרים לפעמים כדי לחשוב קצת, לא ככה? דברים לא חייבים להשתנות אם אנחנו לא רוצים לשנות אותם. כמובן שיש דברים שהיו ולא יהיו יותר אבל כאמור צריך ללמוד לקבל את זה נכון.

 

[liat1953]

הכל השתנה לגמרי

החיים נראים אחרת לחלוטין יש את החיים "עד ומ" שהם כלל לא דומים. עד-הייתי אדם מאושר מ-אני אדם כואב מאד ומתגעגע עם אבן ענקית,כבדה,מציקה ומעיקה היושבת ללא הפסקה על הלב ולא מרפה. כן,זה היה אסון,דבר נורא שלא ישתנה עוד לעולם. לא יקרה שוב יום אחד והגלגל ישוב לאחור זה קורה,לא מעט אך ורק בפאנטזיה שלי- (האם זה רק קורה לי?) שיהיה לך סוף שבוע נעים ורגוע ושמחתי שוב לראותך כאן