פעם אחרונה מבחינתי
מצאתי את התשובה המלאה לשיטת הניקוד. ותודה לעוזי דן מהארץ!!! המקור לשיטת הניקוד המוזרה הוא עוד בצרפת של המאה ה-, 15 אז השתמשו באותה מלה 'une journee' לתיאור המושגים 'יום' ו'משחק ספורטיווי'. המשחק במקרה זה הוא שממנו צמח הטניס. הניקוד היה לפי פרמטרים של זמן ביממה. שיחקו עד 24 משחקונים למנצח (מקביל לשעות) והנקודות בתוך המשחקון (השעה( שהיו עד ארבע, חולקו לרבעי שעה הווה אומר 45 , 30 , 15 וניצחון. כדי לא לתת למקרה להשפיע החליטו כי יש לנצח משחקון בהפרש של שתי נקודות, אבל במצב של שוויון 45-45 זה יחרוג מ'השעה' ולכן החליטו על 40 ולא ,45 ואז יתרון של שתי נקודות ייספר כ-50 וניצחון. מכיוון שהשוויון יכול להיות כמה פעמים חזרו כל פעם ל- 40 - 40 וב-50 לא השתמשו אלא כינו אותו 'יתרון'. עצם המושג ,"deuce" שהיום מתורגם כשוויון, הוא שיבוש של המלה הצרפתית "deux" ( שתיים,) שבאה לומר מהו ההפרש הראוי לניצחון במשחקון. במשחק, אם היו מגיעים לשוויון ,23 היה הניקוד חוזר לשוויון 22 )כדי שלא יחרוג מ'היממה') ובגלל זה המשחקים נמשכו שעות ובהמשך הורדו מספר המשחקונים ל-12 ול-.6 המשחק התגלגל והפך באמצע המאה ה-19 להיות, בגדול, הטניס שאנו מכירים היום. באליפות ווימבלדון הראשונה ב-1877 הוצב שעון ידני שהורה על , 15 45 , 30 (שנקרא עם הזמן 40 לצורך קיצור.(