שאלה.
לפעמים אני מרגישה שהקשר הזוגי בא על חשבון הבית והילדים. היה לנו פסק זמן, ובשבועיים של פסק הזמן ראיתי שהילדים נינוחים יותר, יש לי יותר זמן אליהם וסבלנות... הרי אני יודעת שהכל מתחיל ונגמר בי כהורה, אם אני שלווה ואקרין את זה בבית זה ישפיע אוטומט על הילדים. חוץ מהקושי שצריך להתמודד עם הבעיות בחינוך שנוצרו, עם המשקעים ועוד(נרשמתי לסדנת הנחית הורים) אז לפעמים אני מרגישה שאין לי זמן ויכולת ואנרגיה וכח להשקיע בבן זוג ובעצם לגדל עוד ילד.. אני מרגישה שאני נלקחת עם מטלות היום יום, ההשקעה בחינוך שאם לא עכשיו אימתיי הטיפול בילדים והבית, ואולי זה לא פייר לא לשחרר את בן הזוג למצוא מישהיא מתאימה וזמנית יותר. אז איך אני אבנה פרק ב? או שאולי כדאי לי לחכות לפחות שנתיים לראות שהילדים יציבים בדרך ואז לחפש את בן זוגי? איך משלבים בין האחריות לילדים ולבית וגם להקדיש כל מה שצריך לחבר? לפעמים אני מרגישה צורך רק להישען עליו, להתחבק..ושאין לי כח ללטף, לתת, לשמוע, לתמוך נוסף לכל מה שיש לי כבר. מקווה שיצאתי ברורה
(שאלה שמציקה לי די זמן רק שהמסך נשרף ועד שארגנתי חדש וכו')
לפעמים אני מרגישה שהקשר הזוגי בא על חשבון הבית והילדים. היה לנו פסק זמן, ובשבועיים של פסק הזמן ראיתי שהילדים נינוחים יותר, יש לי יותר זמן אליהם וסבלנות... הרי אני יודעת שהכל מתחיל ונגמר בי כהורה, אם אני שלווה ואקרין את זה בבית זה ישפיע אוטומט על הילדים. חוץ מהקושי שצריך להתמודד עם הבעיות בחינוך שנוצרו, עם המשקעים ועוד(נרשמתי לסדנת הנחית הורים) אז לפעמים אני מרגישה שאין לי זמן ויכולת ואנרגיה וכח להשקיע בבן זוג ובעצם לגדל עוד ילד.. אני מרגישה שאני נלקחת עם מטלות היום יום, ההשקעה בחינוך שאם לא עכשיו אימתיי הטיפול בילדים והבית, ואולי זה לא פייר לא לשחרר את בן הזוג למצוא מישהיא מתאימה וזמנית יותר. אז איך אני אבנה פרק ב? או שאולי כדאי לי לחכות לפחות שנתיים לראות שהילדים יציבים בדרך ואז לחפש את בן זוגי? איך משלבים בין האחריות לילדים ולבית וגם להקדיש כל מה שצריך לחבר? לפעמים אני מרגישה צורך רק להישען עליו, להתחבק..ושאין לי כח ללטף, לתת, לשמוע, לתמוך נוסף לכל מה שיש לי כבר. מקווה שיצאתי ברורה
(שאלה שמציקה לי די זמן רק שהמסך נשרף ועד שארגנתי חדש וכו')
