ממממממצצאאאאאאתייייי!!!!!!!!1
המסמך הבא נכתב ב24/8/02 על המחשב שלי. מכיוון שאני בנאדם נורא נורא מסודר ויש לי ארכיון במחשב עם כל דבר שכתבתי ויצרתי אי פעם (ועוד הרבה דברים אחרים) שמסודרים אפילו ע"פ התאריכים, מצאתי את סיפורי סממי. אחחח התמימות, הימים בהם הייתי הולכת לישון בסביבות 2-3 לפנות בוקר של החופש הגדול שנה שעברה.. היום ב2 הלילה רק מתחיל
*הערה: זה כתוב בכוונה כמו סיפור ילדים זול.
אתי בעקבות הסממית האבודה 2:00 לפנות בוקר. כבר לפני חצי שעה סגרתי את הפורומים (ה"פ ומכושפות), נפרדית מאנשי HNI בצ'ט, כיביתי את המחשב, הפעלתי מוזיקה ונכנסתי למיטה. כעבור כעשרים דקות של נסיונות כושלים להירדם, פתחתי עיניים והבטתי אל הקיר הצמוד למיטה, שם למרבה הזוועה שכנה לה בשלווה סממית בגודל של כ3- (!) ס"מ. החקנתי צרחה (בכל זאת, שתיים לפנות בוקר..), וניסיתי להבריח אותה, אך במקום להסתלק לה מהחדר, היא השתכנה לה מאחורי השידה שצמודה למיטה. אצתי רצתי להזעיק את אמא-יושנת-(בשתיים לפנות בוקר?!)-קוטלת-מזיקים שתיפטר מהמטרד, אך עד שחזרתי לחדר (לבד, כי "סממית מביאה ברכה ולא עושה כלום") הממזרה הקטנה ברחה אל מאחורי המיטה, ונעלמו עקבותיה. כעבור כרבע שעה של חיפושים מאומצים בכל החדר (והפיכתו) נמצאה המזיקה הקטנה מאחורי המיטה. אמאאאאאא!!! מצאתי אותה!!!!!" זעקתי בהתרגשות. "ומה את רוצה ממני?" היא שאלה. "מה זאת אומרת?! שתעזרי לי להיפטר ממנה!! אני לא יושנת עם לטאות בחדר!!" הבהרתי, ולמרות חוסר רצונה המובהק להצטרף למרדף אחרי לטאה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר ("כי היא מהירה מדי ולא עושה כלום!"), גררתי אותה לחדר, יחד עם שתי קופסאות ששלפתי מהמגירה במטבח. "עכשיו תפסתי אותך!" חשבתי לעצמי. "מואהאהאהאהאה…" מלמלתי, ויצאתי למרדף. כמעט חמש דקות עד שמצאתי אותה מאחורי המיטה (הפעם בצד השני), יושבת בשלווה ובטוחה שאף אחד לא ימצא אותה. "תפסתי אותך!" זעקתי וחטפתי את הקופסא מידה של אמי הלא יעילה. סגרתי על הסממית מצד אחד, והקיר סגר עליה מהצד השני, היא נעשתה להאבק ונראתה מפרפרת, אך אני לא מאמינה להצגות של לטאות רפאים שמנסות להפחיד אותי ב2 בלילה! "את הורגת אותה!" זעקה אמי. עוד קצת פרפורים, ו"זהו... הרגת אותה…". אך אני הבהרתי שהממזרה הקטנה חיה ונושמת בתוך הקופסא (היא אפילו עברה לקופסא השניה שסגרה עליה!), והיצור המגעיל נלקח על המרפסת, ויצאה לחופשי, לברך בתים אחרים או להבדיל להגעיל את תושביהם עד מוות.