None of the above
אינני חסיד של אף לא אחת מתורות המוסר שהזכרת. רלטיוויזם היא תורה אנטי מוסרית ולא תורת מוסר. כל מטרתה לספק לגיטימציה מתחסדת למעשים אנוכיים. ניטשה כלל אינו פילוסוף לדעתי כי אם סופר. אין לו תורה סדורה וקונסיסטנטית אלא הגיגים פואטיים (יפים להפליא, יש לומר). בכל אופן, תפישתו שוללת את ההבחנה בין טוב ורע כסוג של "מוסר עבדים" שהשרישו היהדות והנצרות בעולם, כלומר הוא רואה במוסר נורמה תרבותית וחברתית, וככזו הוא קורא להחלץ ממנה. זו תפישה מוטעית לחלוטין לדעתי, שכן אני רואה במוסר ובחוש המוסרי, המצפון, רכיבים שטבועים בנפש האדם ולא ערכים שהוטמעו על ידי החברה. קאנט קרוב אלי יותר ברוחו. הוא אכן דוגל כמוני בעקרונות מוסר אוניברסליים. מאידך, הכלל המוסרי שניסח "נהג כפי שתרצה שיהפך לחוק הכלל" מוטעה. הפגם הברור בכלל זה הוא שאנשים אינם שווים במעמדם ובכישוריהם, ולכן אנשים עשירים למשל ירצו שיהפוך לחוק כללי כל דבר שיעזור לעשירים (נאמר, ביטול מס הכנסה פרוגרסיבי). זו אינה שאיפה מוסרית כלל אלא אגואיזם צרוף, אבל הוא נכלל במסגרת העיקרון המוסרי של קאנט. הכשל הבסיסי יותר בתורת קאנט הוא שהיא מניחה שעקרונות מוסריים עוסקים ביחסים בין האדם לחברה. דעתי היא שעקרון מוסרי בסיסי נוגע ליחסים שבין אדם לזולתו, ולא ליצירים אבסטרקטיים כמו חברה או מדינה. באדם טבוע ביולוגית יצר מוסרי המאפשר לו להזדהות עם זולתו לבקש את טובתו של האחר. מאידך, אין דחף פנימי להיטיב עם "החברה" או "המדינה", פרט לזה המוחדר בנו כנורמות של החברה בה אנו חיים. "טוב למות בעד ארצנו" זו פיקציה גמורה.