הנה מה שרצית:
1. מה היתה העמדה הרשמית של התנועה הציונית בזמן המלחמה וכיצד באה לידי ביטוי? כשפרצה מלחמת העולם ה-1 עשתה הנהגת התנועה הציונית ניסיון כנה לשמור על ניאטרליות, מתוקף היותה של התנועה ארגון בינלאומי. ההחלטה לנקוט בעמדה ניאטרלית נבעה מהחשש שאם תתמוך התנועה באחד הצדדים הלוחמים יפגעו יהודי הצד השני. החשש הכבד ביותר היה לפגיעה ביהודי רוסיה שסבלו תחת שלטון הצאר מרדיפות קשות ומאנטישמיות קיצונית ולפגיעה ביהודי הישוב היהודי בא"י שהיה נתון לשליטת האימפריה העות'מאנית שהיתה עלולה לחסלו אם היהודים יתמכו במדינות ההסכמה. כביטוי לנייטרליות העבירה התנועה את מוסדותיה הראשיים מברלין ולונדון לקופנהגן, האג וניו-יורק שנמצאו במדינות נייטרליות. (המשרד בקופנהגן שימש כמשרד קישור בין הקהילות היהודיות באירופה. למרות הנסיון לשמור על נייטרליות בפועל דבר זה לא התאפשר כיוון שיהודי התנועה היו מפולגים בין המדינות היריבות ועצם הידיעה שהם נלחמים האחד בשני (במסגרת שירותם בצבא המדינה בה חיו) עיערה את האמון בתוך התנועה הציונית והנציגים נקרעו בין נאמנותם לתנועה לבין הנאמנות למדינה בה חיו, נאמנות שנדרשה מהם בעת מלחמה. כל מרכז פעילות של התנועה נקט אם כן עמדה שתאמה את האינטרסים הפנימיים שלו במדינה בה נמצא. כך צמחו שתי גישות עיקריות: פרו גרמנית ופרו בריטית. בגישה הפרו- גרמנית דגלו בעיקר יהודי רוסיה כיוון שהם סבלו מאודתחת שלטון הצאר וקיוו שנצחון של גרמניה על רוסיה יגרור בעקבותיו את המהפכה השלטונית שכבר החלה להתבשל מתחת לפני השטח. בגישה הפרו- בריטית דגלו בעיקר יהודי ארץ ישראל שקיוו שנצחון של מדינות ההסכמה יסלק את שלטון הסולטן הטורקי וכביטוי לעמדה זו קמו ארגון "נילי" ו"הגדודים העבריים". לקראת סוף המלחמה נהית העמדה הפרו- בריטית דומיננטית יותר בין נציגי התנועה ועמדה זו תופסת תאוצה רבה יותר לאחר הצהרת בלפור ב-1917. לסיכום למרות עעמדה הרשמית הנייטרלית לא הצליחו חברי התנועה לנהוג על פיה וכל אחד נקט בעמדה משלו.
