הרבה יותר, מעסיקה אותי שאלת הזהות
של הדור הבא. מתוך כוונה למצות את חווית השהות פה, בחרנו בבי"ס ציבורי, אפשרנו לה להצטרף ל "GIRL SCOUTS", קיבלנו ואף עודדנו את החברות עם ילדות אמריקניות ועוד מנהגים אמריקאים רבים אחרים. ועכשיו אני מוכרחה להודות שאני מגדלת ילדה שהיא יותר אמריקנית מישראלית. (אם כי מאוד מודעת ליהדות שלה) כשאני חושבת על האפשרות להכות פה שורשים, אני יודעת שאנו נהיה דור המהגרים ונשלם על כך מחיר, על אף היתרונות שבצד זה, שכבר דנו ואנחנו ממשיכים לדון בהם כאן, כל הזמן. לבד מזאת, אם כבר להיות "זר" אז עדיף במקום שרבים כל כך בו זרים. העניין הוא שכשאני חושבת על הדור הבא, כשאנחנו כבר בתוך הסיטואציה הזאת, אני מרגישה שבתי שייכת לכאן "כמו נחל לאפיקו" (ביטוי מתוך "גיא אוני" לשולמית לפיד) ואולי דווקא פה העתיד יכול להציע לה יותר. בשלב זה אני לא יכולה לראות את עצמי מחליטה לחיות פה את חיי. בעיקר בגלל הויתור על המשפחה המורכבת אך גם בגלל הגעגועים לחיי תרבות בעברית.