שאלה?

כן. כפי שכתבתי, לדעתי הראית חוסר בגרות.

כפי שכתבתי בהודעה למעלה, גם ממטופל - ז"א אדם פצוע, לעתים מאד, אפשר לצפות לאיזו תגובה בוגרת לטעות שלא במזיד של המטפל. אני מצפה שהמטופלת תראה אהבה למטפלת שלה, שהולכת לקראתה, מכילה אותה, סועדת אותה נפשית. ואהבה משמעה בין השאר התחשבות.
 

Reyna91

New member
אני רוצה לשתף אותך קצת על הקשר שלי עם המטפלת

לפני כמה חודשים התחלתי ללמוד שנה ראשונה באוניברסיטה, לימודים קשים ואינטנסיביים כך שכמובן היה לי לא מעט לחץ לפני כי בנוסף לשינוי וכל החששות הכלליים יצטרפו לאלו הדאגה איך אוכל להמשיך לשלם על הטיפול ואיך אוכל להסתדר בלי המטפלת.

כמובן שתחושת חוסר האונים הזו של התלות בה הייתה קשה עד כמעט בלתי נסבלת וכל הזמן עברתי בין הפאזות של לרצות לרדת על ברכיי ולהתחנן שלא משנה מה יקרה גם אם לא אוכל לשלם, שלא תגרום לי לבחור בין הקשר איתה ללימודים ולעתיד שלי לבין פאזה של ניתוק מוחלט ממנה ותחושה שאני לא צריכה אותה בכלל וזה לא משנה אם אפרד ממנה עכשיו, מחר או כשאתחיל ללמוד.
בדיוק בתקופה הזו היו גם חגי תשרי והמטפלת שלי שינתה את הלו"ז שלה, ביטלה פגישה, הזיזה ימים כך שאם היה משהו שהחזיק אותי בתקופה הלחוצה הזו - השגרה של הפגישות שלנו - גם זו התערערה והרגשתי שאני לא כזו חשובה לה או בסדר עדיפות גבוה אצלה. הרגש הזה התחבר לרגשות הקשים האחרים שהרגשתי ממילא והייתי נסערת ביותר. ניסיתי להעביר לה את הרגשות הסוערים שלי בהודעות וזה לא עבד כל כך, היא לא הייתה פנויה והרגישה לי מאוד לא מכילה ומאוד לא אוהבת וגם אני הרגשתי פגועה מאוד ודחויה.

עכשיו אחרי שקראתי את התגובה של נעמי, אני מבינה בדיעבד שעשיתי את מה שהיא הציעה לך לעשות, לא לברוח מהרגש, לא להתנתק פשוט לקבל את זה שיש דברים מתסכלים מאוד וכואבים מאוד בלהזדקק כל כך למישהו שהוא בסך הכל בן אדם ולא כל יכול. בן אדם שלפעמים טועה, לפעמים לזמן מסויים פחות מכיל ופחות אמפתי ולפעמים לא מצליח להבין מה קורה לי ומה אני מרגישה וצריכה. אבל אומנם באותו רגע זה מרגיש כמו גיהנום אבל אם לא שוקעים לתוך זה כמו מה שעשיתי - יצאתי לריצה והרשתי לעצמי לכעוס "ולסמן טריטוריה" וכתבתי למטפלת כמה אני כועסת ומתוסכלת אבל אחרי שנרגעתי קצת, הגעתי לפגישה הבאה ומה שחשוב הוא שכשפגשתי אותה לאחר מכן היא חזרה להיות האישה האוהבת והמכילה שאני מכירה שעשתה עבורי כל כך הרבה ולמעשה העניקה לי חיים חדשים. אני אפילו זוכרת שהדבר הראשון שאמרתי לה בפגישה הוא כמה מרענן היה לבטא בפניה עד כמה אני כועסת כי זה דבר שלא עשיתי מעולם, הייתי מעדיפה להתנתק מאדם שהכעיס אותי ולכן לא ידעתי כמה משחרר זה פשוט לבטא את הכעס ולהוציא אותו החוצה.

אז למרות שהיו לנו משברים וקשיים ולא הכל היה מושלם, הרוב היה טוב ולכן הצלחנו לעבור אותם ביחד. עכשיו אנחנו עומדות בפני אתגר חדש. הסמסטר שלי משתנה ואיתו הזמן הפנוי שלי ובכלל לא ברור אם נצליח למצוא זמן להיפגש וכן זה מלחיץ אותי וגורע ממני שינה, ואני יכולה לראות גם על המטפלת שלי כמה היא דואגת בדיוק כמוני, הוא אולי רק חזקה יותר, בשבילי. אבל בזכות המשברים הקודמים שעברנו, אני מאמינה שנצליח להתגבר גם על המכשול הזה.
 
כן קרה

היה בעיקר מרגיז עקב הזמן שהתבזבז על הנסיעה, אבל לא לקחתי קשה. זה יכל לקרות לכולם, וזה לא מצביע בהכרח על חוסר אכפתיות אלא פשוט מבלבול אנושי פשוט. יותר קשה לקחתי כשמטפל טעה בשם שלי
ואליו כבר לא חזרתי...
 
כשל אמפתי טעות אנוש או פגיעה מכוונת

תודה לכל המשתפים בנסיונם הקשה עם מטפלים ששגו או שכשלו.

לאלה שראו נכון שהטיפול אינו מייטיב עמם, או שהייטיב בעבר וכבר אינו משרת את צרכיהם, או שהמטפל אינו, או כבר אינו די אמפתי, אכפתי או מכיל.
לאלה שעזבו כי לא יכלו לשאת את העלבון, ונשארו עם תחושת חוסר אמון במטפלים ולעיתים חוסר אמון באנשים בכלל.
ולאלה שהצליחו להתגבר, להכיל כשלים או חולשות של המטפל שלהם, להשאר, ולצמוח למקום טוב יותר.

היכולת לבטא באופן ישיר את הכעס על האדם שפגע בך, מבלי לפחד שיפסיק לאהוב אותך, או יתמוטט, היא יכולת מצמיחה.

אחת הסיבות השכיחות להתפתחות קשיים רגשיים היא שהיכולת לבטא באופן ישיר כעס או עלבון מול מי שפגע בך בילדות, נמנעה. לעיתים עקב החשש לאבד אהבת הורים או אחים, גננות או חברים. לעיתים עקב החשש שלא יבינו, לא יאמינו, יצחקו, ילעגו, יכעסו, יענישו, ידחו. מאותם חששות, נמנעת תכופות מילדים היכולת לספר להוריהם על עלבון או כעס כלפי דמויות אחרות שפגעו בהם, והם נשארים בעלבונם או כעסם, או בושתם, ותכופות אף מאשימים את עצמם במה שקרה, ומונעים מעצמם את האפשרות לקבל משוב, הסבר, פרופורציה, תיווך, עזרה, הגנה. תכופות רגשות האשמה, הבושה, חוסר האונים, חוסר המסוגלות, ועוד, מתעצמים עם השנים. האדם צובר "הוכחות כביכול" למה שהוא חושב על עצמו, או אף "מזמין הוכחות", באופן מודע או לא מודע.

דפוס ההמנעות משתחזר לעיתים קרובות בטיפול. מטופלים חוששים לספר על חוויות קשות שעברו, כי עדיין חשים אשמה או בושה, ופוחדים לאבד את הערכת או אהבת המטפל. חוששים לבטא כעס או עלבון מוצדקים שהתעוררו מול המטפל, כי חוששים לאבד אהבתו. חוששים להרוס אותו כפי שחששו להרוס את הוריהם. משחזרים את הבלבול בין כעס לבין אי אהבה או דחיה שחוו בילדותם. מתקשים להכיל בו זמנית רגשות של אהבה ושנאה, כעס ואהבה, הערכה ואכזבה, עצב ושמחה. אחת החוויות המכוננות בטיפול היא היכולת לבטא כעס ועלבון ולהיווכח שהשני אינו מתמוטט, וממשיך לאהוב, להעריך ולהשאר איתך, בדיוק כמו קודם. משם צומחים, כפי ששיתפו לשמחתי חלק מהגולשים.

אחד הקשיים הגדולים הוא להבחין, מתי באמת המטפל אינו מתאים לי, אינו די אכפתי, מבין, מכיל, מקצועי, ומתי כשל ככל בן אנוש. לצערי אכן יש גם מטפלים שאינם די מקצועיים או אינם די אכפתיים, ויש גם מטופלים במצב רגשי כל כך פגיע, החשים בתוך גיהנום כפי שכתבה Reyna91, שאינם מסוגלים להבחין שהמטפל מאוד אוהב ואכפתי, אך כשל. בשל כך, לא ניתן לתת כאן נוסחה, איך להבחין בין השניים.

בעבר ניסינו לסייע לגולשים שתיארו ספציפית כשלים במערכת היחסים הטיפולית, להבחין בין השניים, ונמשיך לעשות זאת בשמחה.
 
עדכון: קודם כל רוצה להודות לכולם על התגובות

ועל ההתייחסות. גם האוהדות שבינהן וגם המוכיחות יותר.
זו פעם ראשונה שרושמת בפורום.
ואולי לא האחרונה.

בכל מקרה אספתי את הנתונים. עשיתי חושבים
בכל דבר שאני מתלבטת בו בחיי עושה טבלה של בעד ונגד
נותנת משקל לכל דבר וסוכמת. והולכת לפי הסכום הגבוה.
הכל אינטואיטיבי והתשובה שעולה במחשבה הראשונה היא הנכונה עבורי.
לא משנה אותה כדי שתתאים למצבי / רצונותיי/ חשקיי באותו רגע נתון.

אקצר כדי שלא אלאה אתכם...
למרות ששבת היום..יצרתי קשר עם המטפלת שלי.
אני אוהבת אותה כאדם.
היא נותנת לי תחושה של בטחון והכלה עם ולמרות כל הקושי
שחווה במהלך הטיפולים.
היא שם עבורי בכל רגע שזקוקה לה.
היא מחבקת אותי פיזית ווירטואלית....מה שאמא שלי לא עשתה מעולם.

היא מודעת לכאב, לעלבון ולכל התחושות והרגשות מהשבוע האחרון.
ואני מודעת לזה שהיא רק בנאדם וטעויות קורות. וזה לא אישי נגדי.

מקווה שהיא תסכים לקבל אותי חזרה.

ושוב תודה לכולם.
שבת חמימה ונעימה��
 

Reyna91

New member
ריגשת :)

כל כך שמחה בשבילך את לא יודעת עד כמה, כי אני יודעת איזו תחושה מדהימה זו לא ליפול לחולשות והכאבים מהעבר אלא ליצור שינוי אמיתי שמביא לעוד שינויים טובים אחרים בחיים גם עם אנשים אחרים, עם עצמך והתחושה שלך לגבי העולם והחיים עצמם. מאחלת לך עוד רגעים מיוחדים ונפלאים כאלה, בטיפול ובחיים בכלל.
 
לצמוח מתוך המשבר

שלום רב לך אני הוא האני,

מצטרפת להתרגשותה ולשמחתה הרבה של Reyna91.
- שמחה שהפורום עזר לך להתגבר על המשבר המאוד מטלטל שעברת.
- שמחה שהצלחת לצאת מתוך הגהינום ולראות מעבר לפגיעה.
- שמחה שיצאת מהראיה הדיכוטומית של הזולת כמלאך או כשטן, והצלחת לראות אותו כבן אדם.
- שמחה שלא הרמת ידיים.
- שמחה שהעזת ליצור קשר עם המטפלת שלך, אפילו שזו שבת (זו לא המלצה גורפת למטופלים. שלא יכעסו עלי המטפלים).
- שמחה שהיא נענתה לך, הכילה והבינה.
- בטוחה שהיא תסכים לקבל אותך חזרה.
- מקווה שההתגברות על המשבר הזה, תהווה פתח להתגברות על משברים נוספים בחייך. בסופו של דבר, חלק ממה שאמור לקרות בטיפול הוא מעבדה מוגנת ליחסים בינאשייים, ממנה המטופל אמור לצמוח ליחסים בחייו האמיתיים.

מאחלת לך
ה-מ-ו-ן ה-צ-ל-ח-ה !!!
ואם יורשה לי - אוסיף גם חיבוק וירטואלי משלי.
 

סף40

New member
בהצלחה !

מרגש.
שמחה עבורך שצלחת זאת כמו גדולה.
מקווה עבורי ....שגם אני יום אחד אוכל להתגבר
על משבר האמון שלי..
ואצמח ממנו לדברים טובים יותר.
וכמו תמר גם אני שולחת לך חיבוק וירטואלי ענק.
 
איך מתגברים על משבר אמון?

סף40, שלום רב,

מזה זמן שאת משתפת אותנו כאן, מצד אחד בקשיים העוברים עליך, לעיתים עד בלתי נשוא, ומצד שני בקושי לתת שוב אמון במטפל/ת לאחר המשבר שחווית.

נראה שהזמן שעובר אינו מייטיב עימך, ואינו מסייע בידיך לשקם את האמון, או לנסות קשר טיפולי חדש.

מה כן יכול לסייע בידיך לעבור את המחסום?
למה את זקוקה כדי להעיז ולנסות להכנס לקשר טיפולי חדש?
החששות, והפחד להפגע שוב, לגמרי מובנים.
מצד שני, המצוקה אינה עוברת בעצמה, ולהשאר איתה לבד, מעצים את הכאב.

נסי לנסח עבורך עצמך, מה יכול להקל עליך לעשות את הצעד הזה.
יתכן שזה יוביל אותך לעשות בעצמך את צעד הביניים, ואם לא - שתפי וננסה לסייע.
ב-ה-צ-ל-ח-ה !!!
 
למעלה