טוב, נעזוב את הקטע של הפרעת האישיות כי זה לא משנה כלום
את דואגת לבת היחידה שלך ורוצה בטובתה.
לשם כך את צריכה לקחת אחריות הורית, בהתאם לצרכיה כבת למצב מאוד מורכב.
זה לא משנה שאת עברת חיים מאוד קשים. זה לא עוזר לך כדי להשיג קשר טוב עם הבת. אם את רוצה קשר טוב איתה, אין אפשרות להשליך עליה את הבעיות שלך. אם אין לך אפשרות להפריד את הבעיות שלך מהקשר איתה, מן הסתם שיהיו בעיות ותצטרכי לקבל את זה ולחיות עם זה, בלית ברירה.
מה שמתמיה הוא שאינך יודעת מדוע היא כועסת עלייך ושונאת אותך. ניסית לדבר איתה על זה בצורה אחראית ובונה?
התמונה שאת מעלה כרגע לגבי התקשורת ביניכן והיחס שלך כלפיה, היא של כעס כלפיה, תביעה ממנה "להיות בסדר כלפייך", ושום ניסיון ישר וכן להבין מדוע היא חזרה כועסת מהאירוח אצל הדודה.
גם ההגדרה שהאב יצר איתה קשר ל"מטרות אגואיסטיות" לא מובנת. איזה מטרות אגואיסטיות? האם בגיל 12 היא נתנה לו הלוואות והקימה אותו ממצב כלכלי נורא? האם היא סיפקה לו שירותים כלשהם? מה המטרות האגואיסטיות? מדוע זה לא חיובי בעינייך שהאב יצר קשר עם ביתו? מדוע לא היה לה קשר איתו עד גיל 12? כמה זה ציער אותך שאין לה קשר עם אבא שלה? האם את מודעת לכמה שזה היה מצער עבורה שאין לה קשר עם אביה? אולי חוסר ההבנה שלך לקושי שלה יצר ביניכן ניכור?
כשהיא חיה איתך, לא היה לכן קשר חם? מה פירוש "הצעת לה ללכת לדודה שהזמינה אותך"? היא לא היתה צמודה אלייך ומחוברת אלייך כך שמובן מאליו שהיא הולכת איתך לכל מקום?
ניסית להבין ממנה את החיבור שלה עם אבא שלה - לא בגלל קנאה, אלא בגלל להבין מה זה עושה לה ומה מיטיב איתה? מהמקום שאת דואגת לה ורוצה בטובתה ובחוסן נפשה?
למה את חושבת שאהבת אם יש לה תנאים? ברור שצריך להסדיר יחסים ואין להסכים להשפלה. אבל להתנות אהבת אם בהתנהגות טובה? איפה נשמע דבר כזה באופן נורמלי? את מבינה שמשהו בהלך המחשבה שלך לא תקין בעליל, ולכן הבת כועסת עלייך? את מבינה שאם את רוצה את טובתה באמת, את צריכה לעשות חשבון נפש ארוך אחורנית, ולהודות בטעויותייך ולתקנן מרגע זה והלאה?
