שאלה

[arana1]

אלא שזו לא ידיעה

לדעת שאתה א"ס זה לא ממש ידיעה
להפך,במובנים רבים זה ההפך מידיעה כי התווית הזאת משקפת בעיקר אם לא רק את בורות הסביבה ואת צרות אופקיה

 

[abashel13]

אנסח זאת כך:

זו לא ידיעה ממש אבל זהו חץ המראה על כיוון... היחס בין מי אני ואיך הסביבה תופסת אותי בהתאם לתפיסותיה

צרות ומוגבלות ככל שיהיו הוא סוג של מיפוי והוא בעל תועלת יחסית...

 

[schlomitsmile]

 

[arana1]

כל עוד מבינים את היחסיות אז אפשר שיועיל

 

[אמא חמסה]

השאלה עד כמה הוא מודע לקשייו.

אם הוא מודע, הייתי נותנת לו קודם לקרוא חומר על אספרגר או על אוטיזם או על שניהם. כל מיני ספרים שעוסקים בנושא, כמו הסיפור המוזר, חוקי הבית ועוד, משוחחת עליהם אתו ומנסה לשמוע מה דעתו על הגיבורים של הסיפור, אם הוא מרגיש דומה להם בקצת או בכלל לא, ומזה מפתחת שיחה לכיוון האישי שלו, בהתאם לרצון שלו.
חשוב מאוד לעקוב אחרי ההתנהגות שלו ולא להכניס אותו למקום שהוא לא רוצה להיות בו.

 

[dina199]

הוא לא רוצה להשתנות . הוא גם לא חייב

קודם א"ס לא יכול להשתנות .
איבחון רק יגיד אם הוא א"ס או לא.
ושום איבחון לא מחייב להשתנות . רק לדעת את התשובות.
דווקא כשיש תשובות , הרבה יותר קל להחליט שאין שום סיבה להשתנות.

 

[אמא חמסה]

איפה בדיוק בהודעה שלי ראית את המילה "להשתנות"

?????

 

[dina199]

לא בהודעה שלך

.

התייחסתי להכל , כולל להודעות של האמא .

 

[שלומות0]

רק שאף אחד לא קבע שהוא בכלל אספרגר, ואף אחד גם לא מבטיח לאם שיאבחנו אותו כל כך מהר כפי שהחשד שלה מכוון אותה..
אני הלכתי עם הבן שלי לכמה מקומות מומחים ידועים ויש לו רשימה של דברים מחשידים בכיוון וגם ילד שלא יכל ללמד בבית הספר ציבורי ולומד מהבית,
ובכל זאת לא נקבע שהוא אספרגר אפילו לא בקצה!

 

[אמא חמסה]

נכון, ובגלל זה כתבתי לשוחח אתו,

לראות אם הוא בעצמו בכלל מרגיש משהו בכיוון... כי אולי בכלל אבחון מיותר במקרה שלו.

 

[dina199]

ולזה אני אומרת שלא בטוח שהשיחה תביא למשהו

במיוחד אם הוא אספי ובמיוחד אם הוא מפחד שיכריחו אותו להשתנות.
אם הוא אכן אספי , אי אפשר לדעת אם הרבה מלל ישיג משהו.

 

[טאניוש]

אותה שאלה כמעט, בגיל 8

השרשור הזה בא לי בזמן. קראתי כל מילה...
אצלינו המצב שונה מעט - מלבד זה שהילד קטן יותר, אני גם רצה איתו לאבחונים מאז שנולד בערך... PDD נשלל בשלבים שונים. פעם אחרונה היינו אצל פסיכיאטר לפני שנה, בסוף א'. התשובה שלילית, לא עונה לקריטריונים. יחד עם זאת, הפסיכיאטר אמר שמדובר על קשת רחבה מאד, והוא מאמין שיש מומחים שכן יכניסו את בני לתוכה. לדעתו, אין סיבה.
בבית ספר לוחצים על אבחון נוסף, לדעתם יש כאן טעות. ואני - נמאס לי לרוץ. באמת. ואני חוזרת לשאלה של פסיכיאטר - למה הוא צריך כרגע אבחון בעצם? הילד הסתדר עד כה במסגרות הרגילות ללא שום סייעת, ובעיניי הסייעת בשלב זה רק תקשה עליו להשתלב - אפילו אימא שמלווה מעבר לגדר בית הספר גורמת להערות מצד החברים. ואם לא סייעת ולא מסגרת אחרת - אז מה כן האבחון ישנה (בתנאי שאכן יהיה אחד כזה בסופו של דבר...)?
הקשיים של הילד כרגע - הוא אמנם קורא נכון סיטואציה חברתית, אבל הרבה פעמים לא יודע איך להתנהג. כלומר, ההבנה שלו לא אפקטיבית. אין בעיה בסיטואציות פשוטות וחד משמעיות, אבל כשיש דילמה - יש לו בעיה. יש חוסר גמישות מחשבתית. מתוסכל כשמשהו לא הולך "לפי התוכנית". לא בן שיח מושלם. אני מתנצלת אם זה נשמע צרות של עשירים, אך אלה עדיין צרות... אין קשיי שפה, יש חוש הומור מפותח עד מאד, מבין דו משמעויות, אירוניה וכו'. בשלב זה אין קושי כלשהו בלימודים.
הילד טופל כל השנים האלה במיני קבוצות למיומנויות חברתיות, משתתף בחוגים קבוצתיים (רגילים וכאלה שמיועדים לילדים עם קשיים כאלה ואחרים). נמצא בריפוי בעסוק בעקבות סירבול מוטורי וקשיים סנסוריים (יש שיפור משמעותי). מה עוד אפשר לעשות? מה יקבל אם יאובחן?
עד כמה זה חשוב במצב שלנו לאבחן כמה שיותר מהר? האם הטייטל הזה חשוב כרגע? אני מבינה את עניין הצבא, אבל יש עוד 10 שנים עד אז. הילד גבולי ומבלבל, אולי דווקא עם השנים יתבהר משהו? האם האבחון באמת יתן לנו תשובות ושקט נפשי? על פניו - לא נראה לי... כי אם כמה מומחים שללו PDD ואחד מצא שהילד כן בספקטרום - איך נדע מי צודק?

 

[פרח לי יפה ורוד]

נשמע יותר גבוה מהגבולית שלי

בטוחה שהוא בכלל גבולי-או שהוא אולי באמת לא מבין חלק מהסיטואציות החברתיות? או מבין רק כי למדו אותו

 

[טאניוש]

אני אתן דוגמא

סיטואציה שראיתי ממרחק מסויים, אמנם מלפני שנה בערך אך עדיין מייצגת. הבן שלי רכב על קורקינט. ניגש אליו ילד אחר, איך נגיד את זה בעדינות... לא בדיוק נחמד. כל שפת הגוף שלו שידרה איום. הבן שלי קלט את זה - אבל ממש לא ידע מה עושים עכשיו. ראיתי שהוא מנהל שיחה עם הילד, אז הילד ניסה לחטוף לו אופניים, והבן שלי פרץ בבכי. בשלב זה כבר ניגשתי. הילד שלי אמר - "ומה הייתי עושה אם לא היית כאן?"

 

[אמא חמסה]

הוא ילד בכור?

נשמע לי סיטואציה בהחלט קשה, ואני חושבת שרוב הילדים לא היו יודעים מה לעשות במקרה כזה. אני עצמי, אישה מבוגרת, חוששת פעמים רבות מכאלה שנראים לי ערסים, למשל.

זו אחת הסיבות שהילדים שלי לא הלכו אף פעם החוצה בגיל כזה לבד. כדי שתהיה להם דמות בוגרת שתשמור עליהם, וזה כולל את הילד שלי, שהוא נ"ט מושלם. פשוט לימדתי אותם מה עושים במקרים כאלה (כן, קוראים למבוגר שנמצא אתם שיעזור להם. לא לנסות לפתור לבד, כי אני חושבת שהם היו קטנים מדי). ומצד שני, את יכולה לתת לו כלים, ללמד אותו מה עונים במקרים כאלה ואפילו אולי לשלוח לחוג אומנות לחימה.

 

[טאניוש]

הוא ילד יחיד

אני יודעת שזו סיטואציה לא פשוטה. אבל כנראה שלא את ולא אני לא נתחיל לנהל עם אותו ערס שיחות ולנסות לפתור את זה ברוח טובה, וזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות.

 

[אמא חמסה]

הוא גם בן 8 וגם בן יחיד!

איך אפשר לדעת מה לעשות בסיטואציה כזו?

אולי דווקא עדיף להיות נחמד (ואני עושה את זה המון פעמים, וזה דווקא עובד!)? אולי עדיף להיות תקיף?

ילד שני במשפחה ובוודאי שלישי, למשל (אבל לא אם יש הפרש גדול בינו ובין הקודם לו) בדרך כלל לומד לשרוד בדרך הקשה. אם אחיו קרוב אליו בגיל, הוא יחטיף לו והוא יצטרך ללמוד איך לשרוד בבית. ילד בכור, שגדל זמן מה בלי אחים, ובוודאי אם הוא בן יחיד, יתקשה להתמודד עם הילדים, כי הוא לא תירגל את זה בבית.

במשך הזמן כל ילד מוצא דרך (למשל, הבן שלי התחבר עם ילדים חזקים בכיתה, שהגנו עליו).
וכשהם לא היו לידו - אז אמא. זה מה שהוא הכיר.
והוא הצליח לגדול, למרות הכל ולהסתדר בדרך כלל עם הגנה של אחרים.

 

[טאניוש]

אני משתדלת שיהיו ילדים בבית, עד כמה שאפשר

יש ילדים שהם די בני בית אצלינו. אני מודעת לבעיה זו בלהיות ילד יחיד...

לפעמים אני חושבת שאני "מחפשת" אותו, בעיקר בגלל לחץ של בית הספר. בגן הגננת לא ראתה שום דבר מחשיד (שלא מוסבר על ידי ADHD), אז הייתי די רגועה. ולפעמים נדמה לי שזה כל כך שקוף שהוא "שם", איך המומחים לא רואים את זה?... כמו שאמרתי, מורכב

 

[אמא חמסה]

באיזה דברים את רואה שזה שקוף שהוא "שם"?

מה אומרים לכם בבית הספר?



ולגבי חברים, שבאים הרבה אליכם הביתה. זה ממש לא דומה לאחים.

יש יתרונות בלהיות בן יחיד, אך גם יש חסרונות. אחד מהם זה הקושי לרכוש יכולת להתמודד עם ילדים אחרים. ילד שנולד לבית שיש בו גם ילד אחר, בן שנה-שנתיים-שלוש-ארבע, מרגיש אחרת. כי הילד הגדול יותר לעתים ממש ידרוך עליו פיזית, ייקח לו דברים, ינצל רגע שאמא לא רואה וכו'.
אני ראיתי ממש את ההבדל בין הבכור שלי, שגדל זמן מה מטבע הדברים כבן יחיד, לבין הילדים האחרים. זה פשוט שונה לגמרי. גם אצנו היו ילדים אחרים בבית והוא פגש המון ילדים של חברות שלי, שהיו בגילו בערך או גדולים ממנו. ובכל זאת, זה פשוט לא אותו הדבר.

 

[טאניוש]

אין לי דוגמא בשלוף

בבית ספר אומרים שעדיין קשה לו להתמודד עם תיסכולים, יש פיצוצים פה ושם. לוקח קשה אם מפסיד משהו/לא מספיק משהו. קושי עם שינויים (בבית אין). כן שמו לב שלא עוקב אחרי בן שיח. שאר הקשיים בתחום המוטורי, וזה בטיפול (קיבלנו ריפוי בעיסוק על חשבון סל שילוב).