שאלה

[snoopytush]

שאלה

קראתי סיפור של בחורה שהייתה אלימה כלפי המטפלת שלה
לא מרוע אלא בגלל שהיא כאילו חזרה להתנהגות שלה כילדה אלימה למרות
שביום יום היא לא אלימה. המטפלת קיבלה את זה בסלחנות תקופה מסויימת
ועכשיו היא מציבה גבולות ואפילו צעקה עליה פעם מסיבה זו.
היו אנשים שאמרו לה שמהטפלת צריכה לחבק אותה ולא לגעור בה.
המקרה גרם לי להרהר.
מה דעתכם על מגע בטיפול? ( אני לא מדבר על טיפול במגע אלא על מגע בין לבין).
למשל מה אתם חושבים על חיבוק מטופל? לי זה נראה מיותר. כלומר אם הייתי מטפלת אני חושבת
שלא הייתי רוצה לחבק את כל המטופלים שלי ( יש אנשים שלא נעים לי לבוא במגע עימם), ואני לא מדברת
על מגע שקשור לטיפול ברור שאם הייתי עושה נניח לצורך העיניין טיפול מסאז' אז לא הייתי עושה איפה ואיפה.
מה דעתכם בסוגיה זו?
אשמח לשמעו תגובות
בתודה סנופיה

 

[סביון סגל]

שאלה מכשילה..

אני יכול לאמר, כשעושים טיפול רגשי מורכב, עולים דברים שמעוררים רגשות קשים, בכי, וישנם רגעים שהמטופל/ת זקוקים
לתמיכה, הקשבה, ללא שיפוט וחיבוק. רק חיבוק שירגישו מוגנים.
השיקול אם לחבק או לא, מגיע מהמקום בו גבר/אישה נפגשים. האם החיבוק יתפרש כמגע לא רצוי, או כתמיכה מבן משפחה מגן.

ישנם אנשים שמראים בעליל שהם זקוקים לחיבוק, אך נרתעים מסיבות שונות, כגון התניה תרבותית, חינוך, או שיש חוסר נוחות
בגלל סיטואצית גבר/אישה . במקרים כאלה, נכון גם להחזיק את היד, לגעת בכתף ולהראות ברמז שאנחנו שם באופן מוחלט עבורם.

ישנם גם אנשים שמראים ורוצים חיבוק אמיתי, ולנו לא נוח. גם פה, מגע מרומז, יד, כתף, יאפשר את העברת המסר מבלי לחצות גבולות.

כל אחד , מטפל או מטופל חיים במסגרת אמונתם, ואנו נדרשים לרגישות אין קץ, ולאינטואיציה חדה לדעת מה לעשות כל פעם.

 

[snoopytush]

ומה עושים כאשר נתקלים בתרחישים הבאים

1. המטופל/ת פותח/ת את ידיו כברכה לתנועת חיבוק אתה לא רוצה לחבק את האדם
מסיבותיך שלך אין לאן לברוח
אז אתה אומר לא?

2. מטופל/ת נמשך/ת אליך מינית אז עוד יותר עדיף לדעתי לא לחבק אבל הוא/היא
רוצים חיבוק מה עושים?

 

[סביון סגל]

אין תשובה חד משמעית אבל...

אם אין כימיה בין המטפל למטופל (בלשון נקבה גם) לא תיווצר סיטואציה
שהמטופל/ת יפתח את ידיו לחיבוק. יש "דיסטאנס" בין המטפל למטופל ונשמרים הגבולות.
סביר גם שלא יפתחו דברים, אבל נניח לזה כרגע

אם יש משיכה מינית, חובה להציב גבולות ברורים. במקרים מסוימים נכון לסיים התקשרות.
אפשר להעביר מסר "קר" גם בחיבוק מאולץ, מנימוס.

יש אין ספור סיטואציות וסיטואציות משנה

אתיקה מקצועית, מוסר אישי וגבולות ינחו אותך בדרכך.

 

[snoopytush]

אהבתי אבל את פיתרון הביניים

 

[יעל ND]

גם מטפלים הם בני אדם

והם שונים איש מרעהו.
אחד אוהב להתחבק והשני - לא.
לעניות דעתי, לחבק - זה משהו שחייב לצאת אך ורק מהלב ואם לא - עדיף שלא.
וגם אם יש דחף לחבק, אך אין דחף כזה מצד המטופל - גם לא הייתי מחבקת.
הדחף להתחבק חייב להיות דו-צדדי.

 

[snoopytush]

בדיוק

התכוונתי למצב שהמטופל רוצה חיבוק והמטפל לא.
אני שונאת להתחבק.
אבל אם בתיאוריה הייתי מטפלת והמטופלת היתה רוצה חיבוק
אז מפחדת שאם במצב דימיוני זה הייתי מסרבת זה היה אולי פוגע בטיפול?

 

[snoopytush]

תודה על התגובות

 

[לילך סבט]

כל מטפל בונה מערכת יחסים/טיפול לפי הבנתו

כדי שטיפול "יצליח" (מזה יצליח זו שאלה אחרת), המטפל צריך להיות במיטבו בזמן הטיפול.
לכל מטפל הגבולות שלו ואם החליט לא להענות לחיבוק פשוט להסביר למטופל באופן בהיר ונקי את הסיבה,
מבלי להיכנס לסרטים של נכון /לא נכון.


(ובלי שום קשר כדאי לבדוק עם עצמך מהיכן שנאת החיבוקים נובעת)

כנ"ל אם הרגשת שהוטרדת ע"י מטפל

 

[0 אור 0]

גם בטיפול מגע חשובים הגבולות

ואולי אפילו במיוחד בטיפול במגע, חשוב לשים מסגרת שבה המגע הוא רק המגע המקצועי , אוהב ככל שיהיה, במסגרת הטיפול, וללא שום מגע מחוץ לטיפול.
למרות שבדרך כלל אין לי בעיה עם גברים, ובטח שאין אצלי חשש יחוד, אז הרבה יותר קל לי להתמסר לחיבוק של תודה מצד מטופלת אשה, מאשר מצד מטופל גבר.
אני מרגישה יותר בטוחה שהחיבוק הזה לא יפרוץ את המסגרת של היחסים בינינו וינסה למשוך אותם למקום אחר - וזוהי הרי בעצם השאלה האמיתית לגבי חיבוק, ולמה בעצם לא כשאחד הערכים הראשונים שאני נותנת בטיפול זה מגע אוהב.
אני חושבת שאת צריכה לקבוע לעצמך מה מתאים לך, ולשדר ולתקשר את זה בצורה הכי ברורה שאפשר.
במקרה שלי, בפסטיבלים ובארועים מרוכזים אצל חברים מהסוג המחבק, אני מרגישה חופשי לקבל בברכה כל חיבוק מגבר או מאשה כי זה חלק מהסביבה שכולה מרחב מיוחד של חופש ורוח ואהבה במובן הנקי של המילה.
בבית (כשלא מדובר בחברים) או אם אני מטפלת בספא, אני משדרת אוירה של סיום שלא מעודדת חיבוק.
מחבקת רק במקרים יוצאי דופן שבהם יש התפרצות רגשית שדורשת הכלה גופנית (ועד כה זה קרה לי רק עם בנות צעירות)

 

[snoopytush]

תודה על התשובה אור

מדובר בסיפור ( האמיתי) על מערכת יחסים טיפולית בין פסיכולוגית
למטופלת.

 

[0 אור 0]

ולגבי האלימות

אני לא מגדירה את עצמי כפסיכולוגית ולא כאמא (חוץ מלילדים שלי כמובן) - לכן לא אשתמש בכלי של חיבוק עוצמתי מול אלימות, אלא בהצבת גבולות.
ההבדל הראשון הוא בכך שאת כמטופלת צריכה להיות אחראית על הטיפול ואני תומכת ומלווה. לכן לעבודה של התמודדות עם אלימות אין מקום במסגרת טיפול מגע רגיל ובטח שלא בסיטואציה של יעוץ תזונתי או התאמת צמחי מרפא.
עוד לא התנסיתי בסיטואציה שבה מישהו ביקש ממני ליווי בתהליך כזה - בעקבות שאלתך ליבנתי לעצמי, שמכיוון שיש לי את הכלים להתמודדות כזו, יתכן שאסכים לקבל מטופל לליווי של תהליך כזה , ואכן בדיוק כמו המטפלת של חברתך, אדאג להגדיר כחלק בסיסי של הטיפול את הגבולות והמסגרות של הטיפול, צורת ההתנהגות המותרת בו, צורת הפורקן המותרת בו וכד'

 

[snoopytush]

אור אילו כלים יש בידיך להתמודד עם

סיטואציה מעין זו?
לגבי הסיפור זו לא אני זה סיפור על מישהי אחרת .
מה שאהבתי במה שכתבת וגם בהערות אחרות שראיתי שאנשים כתבו
בעקבות הסיפור הייתה ההצעה שבנוסף להצבת הגבולות המתבקשת
זה למצוא דרכים אחרות בהן המטופלת תפרוק את כעסה.
מן הסתם לא בדרך של זריקת חפצים ( למקרה שלא ציינתי בהודעה
הראשונה הפותחת אז היא הייתה זורקת חפצים ואני אמרתי לדעתי אם מטופל זורק חפצים
עליו לשלם עליהם אם הם שייכים למטפל).

 

[0 אור 0]

דיברתי על כלים להתמודד עם תהליך כזה

חוץ מעמידה ברורה על גבולות ועל כיבוד הזולת (במקרה זה אני) אין לי כלים מיוחדים להתמודד עם סיטואציה של אלימות שפרצה באקראי,
התכוונתי לכך שהיום יש לי כלים ללוות תהליך ולהתמודד עם צרכים של בן אדם שנקלע למצוקה מהסוג הזה.
זה משהו שהייתי כותבת לפני שנים ספורות - הבשלות והנסיון מוסיפים משהו ליכולות ולהעמקה והטמעה של הלמידה.
הדרך לפרוק כעסים יכולה להיות שונה מאד בהתאם לאדם - החל מהדרך הקלאסית של שיעור אירובי נמרץ או משחק כדורגל, צעקה לתוך כף היד, שק אגרוף, הוצאה מילולית יותר מדוייקת, עיבוד אומנותי של הכעסים ועוד כלים שבחלקם מגיעים מתחום הפסיכולוגיה והתרפיה , ובחלקם כלים שמגיעים מתחומי ריפוי הוליסטיים שונים

 

[0 אור 0]

לגבי עמידה על הגבולות

מי שמכיר אותי יודע שמבחינה פיזית אני דמות מאד לא מאיימת וסמכותית,
למרות זה לפני שנים מעטות כשעבדתי במוסד חינוכי שהיו בו בעיות של אלימות (מבוגרים), מצאתי את עצמי הרבה פעמים זו שהולכת לבקש ממי שצריך לעזוב, לשנות התנהגות וכו', כאשר עובדים ומורים אחרים חששו לעשות זאת וקראו ל*גבר* (או לי ) - הנסיון הוכיח שוב ושוב שהדיבור העדין והתרבותי שלי השיג יפה מאד את התוצאה הרצויה, בלי צורך באיומים והפעלת כח.
אני חושבת שזה אחד מהכישורים שבדרך כלל צריכים ללמוד כהורים - איך אפשר לשדר שאתה ההורה / בעל הסמכות, בלי להפעיל מניפולציות כחניות ובלי להדרדר לאלימות.

 

[snoopytush]

 

[snoopytush]

תודה על התגובות נתתם לי חומר למחשבה

 

[mic26]

מזכיר לי סיפור שקרה לתלמידה שלי

אחות בבית אבות. יש שם אישה שמקבלת תרופות שגורמות לה להיות אלימה. היא מרביצה לצוות האחיות באופן קבוע. התלמידה שלי, אחרי ימים שבהם ספגה מכות, הגיבה תגובה אינסטנקטיבית - הגנה על עצמה ותפסה את הידיים של האישה. אחר כך היא דיווחה על התקרית לממונים עליה. נוצר בלגן שלם. השעו את האחות, דיווחו למשפחה של המטופלת ונוצר מצב שבו המשפחה שקלה להגיש תלונה נגד האחות. אני מכירה אותה ויודעת שהיא לא אדם אלים. היא מצידה קבלה על כך שלא מחליפים לאותה אישה את התרופות ולא מנסים למצוא פתרון למצב.
סתם נזכרתי בזה, אני לא יודעת אם יש מוסר השכל.
ולשאלתך: אני לא חושבת שיש מקום לחיבוקים בטיפול. גם כשמטופלים בוכים, אני מגישה להם ממחטה ולא מפריעה להם לבכות או מנסה לנחם. פשוט נמצאת שם, זה התפקיד שלי.
יש לי מטופל שתמיד נותן לי חיבוקים גדולים. בסוף טיפול הוא לפעמים לוקח את שתי הידיים שלי ומנשק אותן. זה מביך אותי ולא נעים לי. הוא לא עושה את זה בקונוטציה מינית או משהו, הוא פשוט אדם מאוד חם והוא רוצה להביע את הערכתו לעבודה שלי. אני מנסה להתרחק, והיום האמת היא שפשוט התרגלתי לזה. אני מעדיפה מטופל חם ותקשורתי מאשר מטופל קר ולא מתקשר.
לגבי מתח מיני: אני מודה שככל שאני מתרגלת צ'י קונג כך מתחים מיניים מיותרים פשוט נעלמים, הם פשוט כבר לא נמצאים במקום שהוא לא התא הזוגי שלי.

 

[טאוֹ]

איך את מסבירה את ההשפעה של תרגול הצ'י קונג?

 

[mic26]

אנסה להסביר

האמת שלהיות מושך מיני זה לא משהו שיש לו מקום בטיפול, ולפי המורה שלי, להיות סקסי באופן כללי זה לא משהו שאנחנו צריכים לשאוף אליו, והיא אמרה שככל שנתקדם נרגיש שהמיניות מגבילה אותנו פחות מהבחינה הזו. לא מדובר בלא להיות אסתטי או מיני, להיפך. לשפר את המיניות ולפתח אותה באופן רצוי, היכן שיש לזה מקום, ולא באופן הרסני. לנושא שלנו: מיניות בחדר הטיפולים היא דוגמא אחת למיניות הרסנית. כמוה גם בגידות בחיי זוגיות, מין אלים ואובססיה למין.
אני לא אומרת שלא קורה שאני מרגישה מתח מיני איפה שלא צריך אותו, אבל בהחלט יש שינוי גדול, הרבה יותר נינוחות, ואין לזה שום קשר ללהרגיש פחות נשית, להיפך.