שאלה
בעקבות תגובות שקיבלתי במהלך התייעצות בפורום מקביל, נוצרה אצלי תחושה מטרידה שלפי הגישה הרווחת, אני עושה כביכול עוול כלשהו לילד מאובחן (ADD) כאשר איני נותנת לו תרופות. אציין שטיפול ללא תרופות (בעיקר לימוד אסטרטגיות למידה) הוא גם ההמלצה שקיבלתי מהנוירולוג המאבחן.
האם יש ידיים ורגליים לסברה הזאת?
האם נדיר למצוא ילדים/מבוגרים מאובחנים המנהלים חיים תקינים ללא תרופות?
האם לא ניתן להיעזר רק בתרופות במצבים נקודתיים במהלך החיים?
בעקבות תגובות שקיבלתי במהלך התייעצות בפורום מקביל, נוצרה אצלי תחושה מטרידה שלפי הגישה הרווחת, אני עושה כביכול עוול כלשהו לילד מאובחן (ADD) כאשר איני נותנת לו תרופות. אציין שטיפול ללא תרופות (בעיקר לימוד אסטרטגיות למידה) הוא גם ההמלצה שקיבלתי מהנוירולוג המאבחן.
האם יש ידיים ורגליים לסברה הזאת?
האם נדיר למצוא ילדים/מבוגרים מאובחנים המנהלים חיים תקינים ללא תרופות?
האם לא ניתן להיעזר רק בתרופות במצבים נקודתיים במהלך החיים?