Not Rachel
New member
שאלה..
הגעתי למצב שבו אני כבר לא יודעת מה לעשות. לפני חצי שנה בערך התחיל אצלי דיכאון. בהתחלה שייכתי אותו לגיל ההתבגרות (אני בת 16). לפני שלושה חודשים בערך, הדיכאון הגיע למצב חמור כל-כך שלקחתי כדורים כי ניסיתי להתאבד. (כפי שבטח הבנתם - לא הצלחתי. הכדורים, מסתבר, לא היו מסוכנים). אחרי זה השתפרתי לגמרי. חזרתי לצחוק, חזרתי לשמוח. באמת. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב - מה יקרה אם הדיכאון יחזור?! וכל הזמן מפריעה לי העובדה שאני אדישה לגמרי לזה שאם הייתי לוקחת כדורים אחרים, הייתי עכשיו מתה. בהתחלה ניסיתי להתעלם. באיזשהו שלב להדחיק. לאחרונה מישהו שדיברתי איתו באינטרנט (כי אני לא מסוגלת לדבר על זה עם אנשים) המליץ לי לגשת לפסיכולג. אני לא רוצה! ומה שאני עוד יותר לא רוצה זה להגיד את זה להורים שלי. אם הם יאמינו לי, הם יחשבו שאני משוגעת. והם גם יגידו את זה לכל המשפחה שלי ואז כולם יחשבו שאני משוגעת. ובמקרה היותר סביר, שהם לא יאמינו לי, נראה לי שזה רק יגרום לי שוב לדיכאון. מצד שני - אני ממש לא רוצה שהדיכאון יחזור שוב. מה עושים?
הגעתי למצב שבו אני כבר לא יודעת מה לעשות. לפני חצי שנה בערך התחיל אצלי דיכאון. בהתחלה שייכתי אותו לגיל ההתבגרות (אני בת 16). לפני שלושה חודשים בערך, הדיכאון הגיע למצב חמור כל-כך שלקחתי כדורים כי ניסיתי להתאבד. (כפי שבטח הבנתם - לא הצלחתי. הכדורים, מסתבר, לא היו מסוכנים). אחרי זה השתפרתי לגמרי. חזרתי לצחוק, חזרתי לשמוח. באמת. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב - מה יקרה אם הדיכאון יחזור?! וכל הזמן מפריעה לי העובדה שאני אדישה לגמרי לזה שאם הייתי לוקחת כדורים אחרים, הייתי עכשיו מתה. בהתחלה ניסיתי להתעלם. באיזשהו שלב להדחיק. לאחרונה מישהו שדיברתי איתו באינטרנט (כי אני לא מסוגלת לדבר על זה עם אנשים) המליץ לי לגשת לפסיכולג. אני לא רוצה! ומה שאני עוד יותר לא רוצה זה להגיד את זה להורים שלי. אם הם יאמינו לי, הם יחשבו שאני משוגעת. והם גם יגידו את זה לכל המשפחה שלי ואז כולם יחשבו שאני משוגעת. ובמקרה היותר סביר, שהם לא יאמינו לי, נראה לי שזה רק יגרום לי שוב לדיכאון. מצד שני - אני ממש לא רוצה שהדיכאון יחזור שוב. מה עושים?