שאלה

[koryz]

שאלה

שלום לכל הקוראים אני בת 25 מאזור המרכז לכאורה החיים שלי די בסדר יש עבודה שאני אוהבת הולכת לחדר כושר וכו' אבל אני אדם עם המון חרדות ואולי פרנויות אין לי אף אחד קרוב באמת לדבר איתו או שלפעמים הם לא פנויים כידוע ואין לי מוטיבציה בגדול להמשיך לחיות, לכאורה אין שום סיבה אבל אני בדיכאון מסויים בעיקר הדישדוש הזה בעבודה ביחס לכל מי שמתקדם מסביב אני בוכה כמה פעמים ביום כבר כמה שבועות ומכל דבר למרות שלפעמים אני אפילו לא נפגעת באמת העבודה לא מטרידה אותי למרות ששם עם לקוחות לפעמים מקללים אותי (ממש לעיתים רחוקות) אבל דווקא עם העובדים זה קשה ההתמודדות היומיומית היא גם קשה לי למרות שאני מתמודדת. היום הייתי בארוחה משפחתית והיה נפלא, וזה רק מחזק אצלי את הבדידות במידה מסוימת, קשה לי להסביר. הכרתי מישהו מדהים ויכול להיות שיהיה בינינו קשר אבל איפשהו אני לא מוצאת משמעות לחיים אז נכון שאני לא אתאבד, בינתיים, אבל לא אמורה להיות כאן משמעות יותר גדולה? הלכתי בחיי להמון מטפלים. בסביבות 7 דרך קופת חולים והצבא במהלך השנים, לפחות 4 פרטיים בזמנים שונים לקחתי תרופות, עשיתי ספורט, הפסקתי עם הכדורים הפסקתי עם השיחות ואין לי שמץ של מושג מה לעשות כעת ואני די מיואשת. יש הצעות?

 

[גרא.]

koryz,אין פתרון קסמים בנוסח זבנג וגמרנו..

עד עתה למעשה התנסית בכל נפלאות הטיפול הקונבנציונאלי,טפול תרופתי,ופסיכולוגי מכל הסוגים,ונשארת בשלך, כפי שתארת.מה בכל זאת אפשר לעשות? תמיד את יכולה להמשיך לחפש את ה מ ט פ ל האולטימטיבי,שכן יצליח לגעת בך.לחלופין את יכולה לחשוב על טיפולים אלטרנטיביים.יתכן טיפול באמנות,שיאפשר לך להוציא חוצה את כל מה שאגרת עד עתה,ומכביד ביותר עלייך.יש אפשרות להתמקד במדיטציה.כשאת מתמודדת עם המהות של משמעות החיים,תמיד כדאי לקרוא את ספרו של פרנקל "האדם מחפש משמעות".ואולי לחשוב על טיפול פילוסופי.הכל פתוח.

 

[koryz]

תודה על תשובתך גרא

האמת שלא רציתי להכנס לזה בתחילה, אבל - ניסיתי יותר מטיפול קונבנציונאלי. אני מודעת לכל מה שרשמת. הבעיה היא שאני לא מחפשת בהכרח פתרון קסמים - אלא פתרון בכלל, שאינו כולל בתוכו בהכרח פתרון של סיום חיי סוג של, אם תרצה אופטימיות ריאלית אם יש כזה דבר. העניין הוא בעיקר לדעתי שאני אדם רגזני, במידה מסוימת. כשהכרתי אנשים שכן 'נגעו' בי, הם הרגיזו אותי. כשהם נתנו לי עצות - מה שקרה אם בכלל לעיתים נדירות, זה הרגיז אותי. כשהם שתקו - זה הרגיז אותי יותר. כשהם הציעו לי הנחות התרגזתי, וגם, וכמובן - כשלא. למי לא הלכתי? למאמן אישית, לסדנה למודעות עצמית, לסדנה לשליטה בכעסים (והיא הרגיזה במיוחד) אני לא אדם אימפולסיבי או אלים אבל אני הגעתי למסקנה שהכעס שלי במידה מסוימת ובמקומות מסוימים הוא לגיטימי. הדימוי העצמי שלי השתפר ואני מחפשת - וגם מוצאת אנשים שמעריכים אותי איך שאני. הבעיה היא שאני עדיין לא כזאת. פגשתי, בין היתר מטפלים בדימיון מודרך, מתקשרים, גרפולוגים ויש עוד אחרים אני משערת. קראתי את הספר שהמלצת מזמן, ואולי הגיעה השעה לחזור אליו באמת. טיפול פילוסופי אכן מסקרן אותי ובעבר כמעט יצא לי לפנות אליו. ואולי באמת זה עוד יקרה. העניין הוא בעיקר תחושת הייאוש הבסיסי והמורכבות שלי עם המשפחה שמצד אחד הם אנשים מקסימים, באופי וגם נאים ובעלי כשרונות ודי מצליחים בעיסוקם בלי עין הרע מצד אחד הרצון שלי להיות חלק מזה כלומר לשמוע את ההצלחות שהרי למי עוד אפשר לספר אם לא למשפחה? ולפעמים הם מסתירים במעט את הצלחותיהם וזה נראה לי מעט תמוה וחסר טעם אבל מצד שני כשכן אנחנו שומעים על ההצלחות הרבות ואני לא אכנס עכשיו דווקא לנתונים מספריים, אז, אני לא יודעת אם אצל כולם זה כך אבל ההשוואה מבחינתי במידה מסוימת היא בלתי נמנעת, להיות באירוע כשכל אחד מספר על ההצלחות שלו וזה לא שלי דווקא רע אבל אולי, כמו שאומרים הכל יחסי, זה קצת מבאס אני כן מעדיפה לחיות את החיים בהכחשה במידה מסוימת. הבעיה היא שההכחשה לא נעימה, אבל גם המציאות ואיך בוחרים בין שתי אפשרויות גרועות? ובכלל כל ההתלבטויות שלי בנושא המקצועי.., ואם אפשר יש לי שאלה מסוימת אליך- האם אתה בתור פסיכולוג חינוכי, עוזר לאנשים בתחום המקצועי בכל הגילאים? כלומר האם תאורטית ניתן לקבוע איתך פגישה לצורך התייעצות מקצועית, זאת השאלה שלי. תודה ושבוע טוב