טעות בידיך, כי פשוט נחשפנו מדי להבלי הדת
אחת האמירות של 'גדולי ישראל' נוגעת לעניין ה'נגיעות'. והיא שגויה, מיסודה. ובכן זהו, לענ"ד, המצב לאשורו: כשעובר לי הרהור, למשל "אולי בעצם היום יום רביעי ?", "סבתא היא בעצם אדם ערמומי", "אולי הפלסטינאים משקרים פה ?", "אולי הפלסטינאים צודקים פה ?", "אני חכמה", "הרמב"ם טועה כאן" "החזו"א היה ענק" וכו' וכו' וכו', בכל שבריר שניה שאני מצוי "בתוך" ההרהור הזה, אני מרגיש תחושות. למשל המחשבה "אני בעצם חכמה", היא נעימה לי (אם אני ממין נקבה...). אם באותו רגע לא באה לי מחשבה אחרת שמראה לי שאני בכ"ז טפשה, הרי אני גם נהנית מלחשוב שאני חכמה וגם נהנית מזה שאני אכן שלמה עם עצמי לגבי הסבה להיותי בעיני עצמי חכמה. המחשבה "בעצם אין אולי אלוהים" יכולה ליצור נעימות, למשל היא יכולה לגרור מחשבה של "אז זה בעצם בסדר גמור לאכול שרימפס". אם באותו רגע לא באה לי מחשבה שמראה לי שבכ"ז יש אלוהים, אז אני, כאמור מתענג פעמיים: גם שלם עם עצמי עם נכונות המחשבה שאין ה', וגם מהמחשבה על הכֵּף לאכול שרימפס ברוטב צ'ילי מתוק. אבל אם באה לי מחשבה "הרי ... מראה שכנראה/בטוח יש אלוהים", הרי שלא אוכל להיות שלם אז עם עצמי לגבי המחשבה של "אין אלוהים" או "זה בסדר לאכול את ה..". לסכום: כל מחשבה לגבי המצב העובדתי, גוררת אוטומטית נעימות או ההפך, תלוי אם זה שכלית נראה לי כנכון. ככל הרהור שכלי אחר, מחשבת כפירה באה אך ורק מן השכל התמים ולא מן החך ו איבר אחר. ואשמח להשיב לכל חולק-ביושר-לבב על דברי.