טוב, האמת היא שבתור התחלה
להיות אזרחית אמריקאית עוזר. כי תמיד ידעתי שיש לי אפשרות לעבור ולגור בארה"ב די בקלות כי אני לא צריכה לדאוג לויזות לימודים או עבודה וכו'. מעבר לזה, התעסקתי בעיתונאות מגיל ממש צעיר (ממש, כתבתי לעיתון של השכונה מגיל 10, התחלתי לסקר ספורט לאינטרנט בגיל 15, ובגיל 19 כבר הגעתי לעיתונות ארצית) וללמוד עיתונאות בחו"ל היה חלום כזה. האמת היא שזה מסוג הדברים שתמיד נראים כל כך רחוקים שלפעמים לא נראה שבאמת תעשי אותם, אבל זה היה החלום. והאמת היא שחלמתי ללמוד בקולומביה בכלל, אבל יום אחד באתונה בלילה אחרי שסיקרתי את המדליית זהב של גל פרידמן יצאתי לדרינקים עם החבר'ה של הניו יורק טיימס ועוד כמה עיתונים ובאיזה ארבע בבוקר, כשסיפרתי להם שאני רוצה לנסוע ללמוד בקולומביה, אחד מהעיתונאים סיפר לי שהוא למד בברקלי וכמה הוא אהב את המחלקה, והשתכנעתי. הקבלה לתואר היא על סמך "חבילה" של דברים, שכוללת גם ציונים, ציוני "פסיכומטרי" לתואר שני וגם מבחן קבלה באנגלית, אבל בעיקר שני חיבורים שצריך לכתוב, אחד מקצועי ואחד אישי, תיק עבודות, רזומה, וראיון אישי שכולל מבחן כתיבה גם. אם הם חושבים שאתה מספיק מוכשר או מעניין, הם יכולים אפילו לא להסתכל על הציונים בכלל. מה שמצחיק זה שמעבר לקצת כתבות פה ושם לעיתונים בארץ (ופעם אחת איזה ראיון לגל"צ שהיה איכסה) אני כמעט לא מתעסקת בעיתונות אלא יותר במולטימדיה ועיצוב אינטרנט, שזה משהו שנכנסתי אליו במהלך התואר, אבל אני עובדת בזה בהקשר של מדיה, כלומר, אני מעצבת ובונה אתרים לבמאי סרטים דוקומנטריים וכל מיני יוצרים ואמנים אחרים, בעיקר. היום, למשל, אני עובדת על עיצוב לאתר של במאית סרטים צעירה שצריכה אתר פורטפוליו, ואחרי זה אני הולכת לסיים אתר לסרט שבניתי (ממש מהר, כי הבמאית צריכה אתר כדי שתוכל לגייס כסף לסיים את הסרט) ולעשות כמה תיקונים לאתר שעשיתי לבמאית אחרת לחברת ההפקות שלה.
