יעל,
בסוף מפגש הפורום הראשון, חילקת בינינו מזכרת - תפילת הרופא להרמב"מ: "תפילת הרופא א-ל עליון קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה לרפא את יצירי כפיך אני מפיל תחינתי לפני כסא כבודך שתתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה, והשאיפה לצבור הון או שם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה. תזכני להביט על כל סובל הבא לשאל בעצתי כעל אדם בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא איש טוב ורע, את האדם בצר לו הראני רק את האדם. אם רופאים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה תן לי רצון ללמוד מהם כי תורת הרפואה אין ערוך לה... רק האמת תהיה נר לרגלי כי כל ויתור במקצועי יכול להביא כליון ומחלה ליציר כפיך אנא ה´ רחום וחנון חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלום תטע בקרבי." ======================== בשבועת היפוקראטס יש חלק דומה. בקורס-קצינים שלחו אותנו לקדום, ושם אחד התושבים התקיף את אחד הקצינים שלנו עם סלע. הקצין קרא לו לעצור כמה פעמים, ירה באויר, ירה בקרקע... כדור ניתז מהקרקע ופגע בתוקף בראשו. החובשים שלנו ניסו להחיותו במשך יותר משעה, כאשר מדי-פעם חטפו אבנים. הם לא הצליחו. אחד החיילים אמר: "למה בכלל מטפלים בו, הוא ניסה להרוג את אמיר! צריך להרוג אותו!" חיילים אחרים סילקו אותו משם, כמעט בכוח. אחד מחברי אמר אז: "אני גאה להיות חייל בצבא הזה." מטופל שקשה לטפל בו בא לתת לך שיעור. אולי על רמתך המקצועית, אולי על מגבלות המקצוע שלך, אולי על יכולתך ביחסי-אנוש... אולי על משהו אחר. אולי השיעור קשה מדי. יש שיעורים שמבינים את לקחם רק אחרי שנים. אבל הם עדין שיעורים, לא משנה מה החלטת באותו רגע. "את האדם בצר לו הראני, רק את האדם." תודה על הכל, דוד
