נק' מבט של מבוגר
אני בת 23 וחצי ויש לי אפילפסיה מגיל 9, רציתי להגיד לך 2 דברים: 1. ילדים קטנים הם אולי תמימים אבל לא טיפשים
אני הרגשתי שיש לי משהו עוד לפני שההורים שלי חשדו שיש משהו, ילד קטן יודע מה קורה לו בגוף, אחרי הכל, הוא שם שזה קורה

2. איך זה מנקודת מבט של מבוגר... אני אישית לא עוצרת את עצמי ועושה הכל כרגיל, עד כמה שאני יכולה כמובן בלי לפגוע בעצמי (או בסביבה, רישיון למשל אין לי) אבל אני יוצאת למסיבות (עכשיו פחות כי עברתי את הגיל) ובלימודים אני מתנהגת כרגיל, אפילו אם קיבלתי התקף מול כל הכיתה, אין לי מה להתחבא, חייתי עם זה הרבה שנים ולמיטב ידיעתי זה גם לא יעלם בקרוב אז מה הטעם בלהסתתר? אם יורשה לי אני רוצה לתת לך עצה, אל תהיי אמא לחצנית
תראי לו שאת דואגת לו אבל גם תתני לו חופש מסויים להיות ולעשות מה שהוא רוצה, זה מאוד חשוב. וכמובן, ברוכה הבאה!