מקסים. פנדורה היא סמל הזהירות לידך...
אכן לא דמיינת, ויש פה איזה חצי מיינסטרים בנושא, ודעתו שלילית, אבל יש דעות רבות נוספות.
ראשית אענה על שאלותיך, ואח"כ אולי ארחיב קצת.
האם אנחנו מכירים מקרים של נישואי הומו ואישה ללא ידיעתה, שחיו חיי משפחה תקינים?
ברמה האישית, (כמעט ו)לא. מטבע הדברים, מי שעושה את זה נותר לאורך כל התהליך עמוק בארון, כך שמאוד לא סביר שנדע עליו. (למה כמעט? יש לי חבר מהישיבה שפעם מצאתי את היומן שלו מ"מסע אל הגבריות" של "עצת נפש" הבעייתיים. הוא לא יודע שאני יודע, וככל הידוע לי גם אישתו לא יודעת כלום, גם לא שלושת הילדים שלהם, כן ירבו.) ברמה הכללית, ברור שיש והיו כאלה, הרי מאות שנים שקיימים 5-10 אחוזים של הומואים בעולם, ורובם לא נותרו רווקים. חלקם הגדול, אני מניח, חיו חיים מאוד לא מספקים, וגם נשותיהם סבלו מאוד, אבל אני בטוח שהיה גם חלק שהצליח לקיים חיים תקינים.
האם אנחנו מכירים מקרים של נישואי הומו ואישה ללא ידיעתה, שנכשלו?
בהחלט. כמה מהם מסתובבים או הסתובבו בפורום. אחרים שפכו ושופכים את ליבם במפגשים ובמקומות אחרים. רובם נכשלים כי הם סובלים בכל רגע, רבים גם נכשלים בכך שנישואיהם התפרקו. מטבע הדברים, הנכשלים נמצאים פה לספר על כישלונם, המצליחים מעדיפים להדחיק את קיומנו...
האם אנחנו מכירים מקרים של נישואי הומו ואישה שיודעת, שנכשלו?
התופעה של עדכון האישה בתסבוכת אליה היא עומדת להיכנס (מעשה שלטעמי הוא הגינות מינימלית) היא חדשה יחסית, ועל כן לא ניתן להעריך את ההצלחה או הכישלון שלהם לטווח ארוך, אבל התשובה היא: כן, שמענו בפורום ובמקומות אחרים על לפחות שני מקרים כאלו, של נישואין שהתפרקו - אגב, לא בהכרח בגלל בגידות מצד הבעל.
האם אנחנו מכירים מקרים של נישואי הומו ואישה שיודעת, שחיו חיי משפחה תקינים?
ובכן, אחד ממנהלי הפורום בעבר, ס ב ב ב, נטש אותנו לטובת אישה סטרייטית שיודעת לפני כמה וכמה שנים טובות, ומכיון שהוא לא חזר אני מניח שהם חיים באושר ועושר. מלבדו יצא לנו להכיר ולשמוע על עוד מקרה או שניים, אבל עוד מוקדם לשפוט אם מדובר בסיפורי הצלחה או לא. בכל מקרה, יצויין כי אם אצליח למצוא את האישה הנכונה, זה בדיוק הכיוון אליו אני חותר, ואני בטוח למדי שאשתי תזכה לאהבתי והערצתי באופן מלא, תבוא על סיפוקה המיני גם אם זה יעלה לי בסבל רב, ותדע בוודאות שיש לה את מלוא הבלעדיות על המיניות בחיי וגם את מלוא הזכות לפרק את העסק אם היא לא מרגישה נחשקת וזה חסר לה.
האם אנחנו מכירים מקרים של נישואי הומו ולסבית שהצליחו?
על פי הנתונים ששמעתי, מיזם "אנחנו" הפועל כמה שנים כבר, הפיק פחות מ20 שידוכים כאלה, כאשר רובם התפרקו בסוף, וגם אלה שלא - שורדים באמצעות הפעלת אפשרות לבגוד (ובלשונם "לשחרר לחצים") בחלק מהזמן. זה לא מפתיע אותי, שכן מלכתחילה ברור שלא מדובר בזוגיות שנולדה מאהבה אלא מנוחות חברתית.
ועכשיו קצת מסביב:
זכותך לא לצאת מהארון בפני מי שאתה רואה שידיעה שלו על הנושא תגרום יותר נזק מאשר תועלת. זכותך גם לא לצאת מהארון בכל מקרה בלי שום הסברים ונימוקים, זכותך שענייני המיטה שלך יישארו מחוץ לנחלתו של הציבור, גם אם הציבור הזה הוא סבתא מירושלים והגיסה החמודה מאלקנה ואפילו אימא. זה נעשה הרבה פחות סביר והגיוני כשמדובר באישתך. כלומר: אם אתה בקטע של קשירות, זה לא עניינו של אף אחד - מלבד אישתך; אם אתה מעדיף אותן קצת שמנמנות, זה לא עניינו של אף אחד - מלבד אישתך; אם ריח של כפות רגליים מרים לך את המה-שמו, זה לא עניינו של אף אחד - מלבד אישתך; אז כן, אם אתה מחבב בנים, זה אומנם לא עניינו של איש - מלבד אישתך! איך אפשר להשאיר עניין כל כך כל כך מרכזי בחיי האינטימיות שלך-שלכם מחוץ לידיעתו של האדם היחיד עלי אדמות איתו אתה חולק את האינטימיות שלך, ולהפך?! (וזה עוד בלי שנגענו בעניין הכנות, שהיא עסק קטלני למערכות יחסים גם כשאיננה אינטימית.)
יותר מזה: זה לא רק עניין אינטימי שאתה מסתיר ומשקר עליו לפרטנרית שלך לאינטימיות. זה אישיו שרלוונטי לכל חיי הנישואין כולם, אולי אף לעצם קיומם ותקפותם: ייתכן מאוד שזו עילה סבירה להניח שהיו פה קידושי טעות, והילדים ממזרים ושמחה וצהלה לכולנו. ועוד יותר: זה עניין מוסרי. יש פה אישה שנכנסת להרפתקה די נועזת, אבל אתה לא טורח להזהיר אותה לפני. למעשה, נדמה שאתה אפילו לא טורח לחשוב עליה לרגע אחד, רק על עצמך אתה חושב: אם אספר לה, אולי היא תוציא אותי מהארון? אם לא אספר לה, האם אצליח לתפקד בלי שהיא תגלה ותזרוק אותי? אבל רגע, רגע, יש עוד בן אנוש בנישואין הללו! יש כמה שאלות יותר חשובות כאן! אם לא תספר לה, האם היא תרגיש בכך שהיא לא באמת נחשקת? האם היא תאשים את עצמה באי-ההצלחה שלך להימשך אליה? האם היא תדע להישמר ולהרחיק אותך מחברת גברים בה אתה עלול ליפול? האם הזיוף יפגע בה? עד כמה יכאב לה אם וכאשר היא תגלה עליך? ועד כמה יכאב לה אם לא? אם אתה לא חושב על מה שאתה עושה לאישתך בעצם חתונתך איתה, ובכן, איך נאמר, די פיספסת את המהות של העסק.
אז לטעמי, אם להתחתן עם אישה - המינימום היא שהיא תדע מה אתה. אבל מלבד זאת, אני מאוד מאוד מזדהה איתך. גם אני סובר שיש לקחת ברצינות אפשרות של חתונה עם אישה, כמובן בהנחה ומדובר באדם שמסוגל נפשית ופיזית לעשות מה שעושים עם אישה, ולהתנזר מגברים. זה לא יכול להיות הפיתרון הגורף לכל ההומואים הדתיים, אבל אסור גם לפסול אותו על הסף בתואנות של אוטו-הומופוביה, חנופה לממסד וכדומה. אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, גם אם היא לחם שחור ומאוד לא לטעמו, למי שאין לו פת בכלל, ועם כל הכבוד, אם המטרה שלנו היא לרחוק מן החטא, הרי שזה פיתרון עדיף ונוח בהרבה למציאת סיפוק מיני מינימלי המספיק למנוע מאיתנו לרצות למות, על פני האלטרנטיבות הכרוכות בפלירטוט מסוכן עם עבירה דאורייתא שייהרג ועל יעבור עליה. ויש לזה כמובן גם את היתרונות הנחמדים של האפשרות לשמור על הארון בקלות, והאפשרות להביא ילדים לעולם בלי לשלם אלפי שקלים ו/או לגדל אותם במשפחה מתוסבכת רב-זרועית.
אינני מסכים עם ההפחדות הרווחות פה מהסיפור הזה. אולי פגשת המון הומואים נשואים בגנים ובצ'אטים, אבל אלה שאריות של דור אחר, אלה אנשים שהתחתנו בלי לשקול, בלי לעכל, בלי להבין את עצמם, ובעיקר - בלי לספר לאישה. אלה אנשים שנלכדו בנישואין, לא שבחרו בהם. אולי שמעת הרבה סיפורים על אי הצלחה בחיי האישות ועל גירושין וכדו', אבל כפי שאמרתי, אלו שלא עלתה בידם מסתובבים פה כדי לספר, אלה שעלתה בידם אפילו לא פותחים תפוז... ובכלל, אני לא מבין את הפסימיות הזו וחוסר האמונה באדם. לעזאזל, יותר מ15 שנים עברו מאז שהתבגרתי מינית, ומעולם לא חיפשתי פורקן מזדמן במקומות מפוקפקים יותר או פחות, לא סבלתי מתסכול ומתחושת חוסר נפשי משווע, לא נכנסתי להרפתקאות עם הבחור החתיך מהכיתה המקבילה או עם ההוא שיצא מהארון בפניי באוניברסיטה, ובעצם לא ניהלתי שום מערכת יחסים לא אפלטונית עם גבר (או אישה) מעולם, על אף שהגוף שלי לעיתים בוער בתשוקה, ועל אף שאין לי מה להפסיד מלבד קירבת אלוקים. למה לכל הרוחים והשדות שזה ישתנה רק כי התחתנתי?! למה שדווקא בעוד עשר שנים עם משפחה ועבודה רצינית אני אפול, אחרי שהליבידו ירד, כשיש לי פורקן מיני סדיר וסביר, וכשיש לי כל כך הרבה מה להפסיד?!
עניין אחר ואחרון: אינני רוצה לדחוף את האף לחייך הפרטיים, אבל אישי הטוב, זה שאבא שלך הוא איש ציבור זו הזדמנות, לא תקלה. הלוואי עלי. הרי אם כבר לצאת מהארון, הסיבה הרצינית היחידה בעד היא זה שהקהילה שלנו זקוקה נואשות להכרה.
מלמעלה הרי לעולם לא נקבל התייחסות, כבר לפחות 5 שנים שהו"ד מנסה, מקוששת חתימות על מסמך העקרונות שלה, פונה לחברי כנסת ולאישי ציבור, ונאדה. מהכיוון של קובעי הטון ופוסקי ההלכה, החומה בצורה ממש כפי שהייתה לפני עשור. חברותא, איג"י, תהל"ה, הו"ד, קווי המצוקה ועוד ועוד, מנסים ללא הפסקה להישמע בכלי התקשורת המגזריים, להיראות במערכת החינוך המגזרית, ונזרקים מכל המדרגות שוב ושוב. את עצת נפש מקבלים שם בזרועות פתוחות.
ובכל זאת, מצבנו השתפר מאוד. שומעים עלינו, יודעים עלינו, מדברים עלינו, מביעים אמפתיה אלינו, מנסים לפתור את הבעייה שאנחנו (ומציעים דברים מגוחכים, לרוב). איך זה קרה? מלמטה. משפחה פה ומשפחה שם, רב הקהילה הזה, וראש ישיבת ההסדר שם, רבים נחשפים לפרצופים שמאחורי ה"בעייה", ופתאום כל העסק משתנה. הדוגמא הכי בולטת הוא הרב בני לאו, שפעם היה חלק משומרי הסף של האיסור, ומאז שאחיו יצא מהארון הוא מביט על הסוגיה אחרת לגמרי, ועל כן מוצא בה פנים מאירות ומקלות הרבה יותר.
ולכן אני שוקל ברצינות כל יום ויום אולי לצאת מהארון, ולכן אצלך השיקול הזה אפילו גדול יותר: זו לא רק המשפחה שלך ובית הכנסת שלך שיכירו פתאום הומו דתי אמיתי - זה גם אבא שלך, על כל רוחב עמדת ההשפעה הציבורית שלו. אני לא אומר שאתה חייב, שנשנא אותך לעד אם תישאר בארון, אני רק מציע בפניך נקודת מבט אחרת וחשובה מאוד על הסוגיה, בתקווה שאולי היא תטה את הכף לפה או לשם. הבחירה, תמיד, בידיך, גם בנושא הארון וגם בנושא הזוגיות.
שתהיה, בכל מקרה, המון הצלחה.
מועדים לשמחה ולשפע ברכה
גייניש.
