תשובה שערורייתית?
שחקן שמפתח את הדמות שלו לאורך המשחק ומתגמש עם האופי שלה בלית הצורך. ז"א, אם התכנון המקורי היה לקחת אותה לאיזשהו כיוון, והדמות התקדמה יפה מאוד לכיוון הזה, ופתאום קרה משהו שהסיט אותה (או - יכול היה במידה רבה להסיט אותה) לכיוון אחר לגמרי באופן תמידי - שחקן טוב היה הולך על זה. לוקח את זה בשתי ידיים וממשיך לרוץ. לשחקן צריך להיות אכפת מהדמות. אם הוא לא מתחבר לדמות שהוא משחק, הוא לא יוכל בחיים להצליח להביע אותה, לדעת מה היא חושבת. הדמות, בעצם, צריכה להיות מין "חבר נפש" של השחקן, כדי שהשחקן יידע רוב הזמן מה הדמות חושבת ואיך היא תגיב (למרות שאני בטוחה שלפחות לכמה מאיתנו קרה כבר שהדמות שלהם הפתיעה אותם פעם או פעמיים).