שאלה שעניינה אותי.

[טנצר בן עמי]

../images/Emo12.gifסמדר, אני לא יודע מה עשית...

כשהיו שעורי מולדת בכיתה, אבל סוף העולם שמאלה, זה לא שיבטה. אתמול הייתי בסוף העולם שמאלה וזה מקום אחר לגמרי. נסענו כאמור לבקר את הבן, הגענו לאפרתה שם חיכה לנו הסיור שליווה אותנו עד לפלוגה. נסענו ישר, בצומת "טי" פנינו ימינה שוב נסענו ישר ואחר כך שמאלה, שם היה שלט: "הגעתם לסוף העולם".

.(כך נראנו בנסיעה של 20 דקות)(סתםם) אושיקו, אני לא יודע לאיזה אירועים חברתיים אתה הולך באיזור הזה, כי האירועים החברתיים היחידים שנרשמו שם היו זריקות אבנים ובקבוקים מהסוג המדליק.

 

[סמדר בנ]

מסתבר שלעולם הזה

יש כמה "סופים"... שיבטה באמת נקרא "סוף העולם שמאלה". הבן שלה אגב לא שם אלא בביסנ"מ, שזה כמעט סוף העולם שמאלה... ואני חושדת שביסל"ש הוא סוף העולם ימינה

חוץ מזה, אף פעם לא אהבתי גיאוגרפיה...

 

[mikmik 1האחת]

בוקר טוב לכולם ../images/Emo24.gif ו toi

פגשנו עם הילד בשבת, היה חשוב וטוב גם לנו וגם לו. ולכל נותני הטיפים - תודה. החמין הגיע חם וטעים. toi - ברוכה הבאה. לנו בעיקרון לא חשוב ממש היכן משרת הבן כל עוד הוא נמצא במקומות שלא ממש מסוכנים, למרות שגם זה קורה ואנחנו מבינים כמובן שכל החיילים צריכים "לעשות את העבודה". חשוב היותר שהילד יהיה מרוצה מהיכן שהוא נמצא וכמובן מאופי השירות. שיהיה לך המון בהצלחה

 

[אימשל2]

תשובה ל- TOI

כשבני הגדול קיבל את הצו הראשון שלו הייתי משוכנעת שאני לא מוכנה שהוא ישרת בשום תפקיד חוץ ממודיעין. כשהתברר שהפרופיל שלו 97 והסיכוי שהוא יתקבל לפרויקט שהוא התמיין במודיעין היה קטן, הפנמתי את העובדה שהבן שלי יהיה קרבי. זה עדין לא הכין אותי לבן השני. כשהבן הגדול כבר שריונר הבן השני החליט שהוא ישרת ביחידה התנדבותית. זה לא היה איכפת לו אם במודיעין או בקרבי, הפואנטה היתה יחידה התנדבותית. אני בליבי התפללתי שאולי הוא כן יגיע למודיעין, אך כידוע התפילה לא נענתה והוא הגיע לצנחנים. אצל שני הבנים לא נסיתי להניע אותם מלשרת ביחידה שבחרו. בסופו של דבר הם אלו שאמורים לשרת לטוב ולרע. לכן, רצוי שהשרות יהיה במקום שהם בחרו. כמובן שכהורים השתדלנו ללבן איתם את ההחלטות שלהם כדי לודא שהם מודעים לכל הצדדים של הבחירה שלהם. כשיהיה לנו ברור שהם בוחרים את הכיוון מתוך מודעות מלאה להשלכות של הבחירה, תמכנו בהם ועשינו כמיטב יכולתנו לעזור להם. ובאשר למוכנות הרגשית שלנו, היא גדלה כל הזמן עם התקדמותם בתפקיד ובהכשרה. זה דומה להתפתחות שלנו כהורים עם הגדילה של הילדים. אין המוכנות הרגשית של הורים לתינוקות כמוכנות הריגשית של הורים למתבגרים וכך הלאה גם לגבי חיילים קרביים.

 

[ima 3]

ל-toi

כן- יש לנו העדפות בשבילכם...אנחנו רוצים שתהיו מאושרים! וגם אם אנחנו מתים מגעגועים, או דואגים ולא ממש ישנים טוב בלילות, ולפעמים קצת מנג'סים.. בסופו של דבר, אם אתם מרוצים - גם אנחנו מרוצים.

 

[האילתית 2]

הייתי חצויה

כשבני קבלו צו גיוס לא היה לי ספק שהם הולכים לתפקיד חשוב אך לא קרבי. (אחד עשה 5 יח' ערבית והשני 5 פיסיקה ואת בטח כבר מבינה לאן הם יועדו). סמוך לגיוס הגיעו שניהם והחליטו שאת מה שלמדו יממשו אחרי הצבא (בלימודים גבוהים) והם הולכים לכמה שיותר קרבי. האמת שהייתי בשוק. לא אשקר לך. מה נוח ופחות מדאיג שאת יודעת שילדייך תורמים מאוד אך ללא סיכון? שוחחנו על כך וברגע שמבחינתם זה היה סופי, שיניתי דיסקט במוח והלכתי אחריהם. אני חושבת שלכל הורה חשוב שהילד שלו יהיה מרוצה ואם זה רצונם מכבדים זאת(זאת תפיסתי). נכון להיום הם קרביים ולמרות שאני אמא חרדתית אני גאה במה שבחרו ובמה שהם עושים. אז נכון שיש ויהיו הרבה לילות לבנים ,אבל אנו חיים במדינה זאת וכולם חייבים לשאת במעמסה ואם בני החליטו שהם חלק מהלוחמים זה בסדר גם בבחינת הקשיים בהם אני מתמודדת.(הקשיים שלי הם "פינאץ" לעומת הקשיים בהם הם מתמודדים ביום יום. זהו.

העיקר שכולם ישובו בשלום לבסיסם.

והסימנים שהוספתי מאוד משמעותיים לי כאזרחית במדינה הנהדרת והקשה הזאת.

 

[toi]

תודה לכל העונות. הסיבה לשאלה...

היא תחושה שמנקרת בי כבר כמה זמן. אני משרת כשנתיים ביחידת המעברים, ולשאלה אם אני מעוניין בתפקיד אחר עניתי מיד שלא. יש לי תפקיד פה, חברים, סגל שאני ביחסים מעולים איתו, ואין לי שום כוונה "לנענע את הסירה" שנה לפני השחרור. אבלי אח התחתלתי לחשוב על ההורים. מצד אחד, זה קצת אגואיסטי מצידי להישאר בטול כרם ולחזור הביתה פעם בשבועיים, ואלוהים יודע שמאז שהייתי בעזה הם לא ישנים הכי טוב בלילה. מצד שני, אני מרגיש שאני מביא להם גאווה בביצוע תפקיד שהוא הרבה יותר מישיבה במשרד או חלוקת דוחות(בלי לפגוע, כמובן). מה דעתכם?

 

[סמדר בנ]

כפי שענו לך ברוב התשובות

ההורים מרוצים כשהילד מרוצה. זה נכון שעבור הוריך, לחשוב על מה שאתה מתמודד ביומיום הוא קשה, במיוחד השבוע עם האסון שקרה לחייל מהיחידה שלך, יהי זכרו ברוך. מצד שני, כמו שציינת, הוריך גאים בך ומעריכים את מה שאתה עושה. אני לא יודעת אם יותר או פחות גאים מאשר אם היית בתפקיד אחר, קשה לחלק ציונים לתפקידים. אתה בעצמך הזכרת את התקופה שאביך דאג לך, להזכירך, הוא לא דאג בגלל המקום בו היית אלא בגלל התנהגותך. אני כהורים לוקחים מאוד קשה את מצבי הרוח של ילדינו, אם הם עצובים אנחנו עצובים, אם טוב להם - טוב לנו.