דליית הרצוי מתוך המצוי...
לא יכולתי שלא להזדהות עם סיטואציה זו.... יותר מפעם אני מהרהרת בכך, שוב ושוב מגיעה אני לאותן המסקנות: אם חשים ילדיי כי הם בגדר אורחים אצל אביהם הרי שרק לכך יכול אביהם להגיע למערכת הקרבה ואחריות של עד"אורחים". השלמתי כי אין זה ישתנה, החוק יישנה זאת? ברור שלא.... מילותיי החלקלקות תשנינה זאת...? קל וחומר שלא... כי אם ליבו של אב זה אינו נושא פניו לבניו, הרי ש...רק לכך הוא מסוגל... הראייה לכך היא שמבעלים שכאלה התגרשנו.לא כן? רק שכעת...הפעולה שהם יוצרים הינה פועל יוצא...להמשך ההתנהגויות שלהם , חסרות ההיגיון ובלתי ניתנות להבנה ולו בקרב הורים ביולוגיים שמן הסתם אמורים לפתוח ביתם..לילדיהם, בשר מבשריהם.... התנהגות זו הינה..אותה גברת בשינוי אדרת. אני מניחה, שעוד תירבנה פעולות, לצערנו הרב, בקרב אותם "מכניסי ילדינו" כאורחים. הדבר היחידי שאני נאחזת בו הוא...שאלה הם ילדיי..ואני אחראית עליהם, הם כל עולמיייייייי...האחריות הבלעדית היא...עליי..ממני יקבלו לא 50% של אחריות, אם כי 100 % . על דבר 1 ויחיד אני מצירה..והוא : אני מנסה להיות בנעליהם של ילדיי...לללכת באותה הדרך..והמסלול שעליהם לעבור..להגיע לפתח בית הנוהג בהם כב"אורחים"....תהיתי באם חשים..מנוקרים או..אי נוחות... עודני תוהה, אולם דבר נוסף מחזקני...הבנתי שילדיי..מעבר ל"סתגלנים.." יש ביכולתם למצוא הנחמה מכל דבר ולהיאחז בה, באותה הנחמה, ולהגיע אליה בדרך לא דרך...דומני..שלמרות גישת ה"אורחים" שלה הם זוכים...הם הצליחו להתעלות..ולהפיק ההתקרבות והאהבה מאביהם.... תענוג של דור! יש ביכולתם להבחין ולדלות הרצוי מתוך המצוי... אורחים או לא אורחים..העיקר שהם מחייכים...כי חיוך של ילד..אין שני לו וחיוך של ילד..ותחושה נעימה היא אינדיקאציה חתומה לזה שהגיע הילד לסיפוקיו וקיבל "צרכיו" גם אם הדרכים אינך כשרות... איריס
