שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן...

[may_o]

שאלה שמטרידה אותי כבר הרבה זמן...

באימון האחרון, כמו בהרבה אימונים אחרים, ביצענו תרגיל שנקרא "קונטקיטאי". בתרגיל זה, בני הזוג עומדים אחד מול השני, ועושים מעין תנועת "רעשן טיבטי", כך שזרועות בני הזוג פוגעות אחת בשניה באיזור הפנימי של האמה. כך ממשיכים עוד ועוד בעוצמה הדרגתית. תרגילים דומים ישנם לאיזור החיצוני של האמה, לירכיים לשוקיים וכו´. מהמאמן, ומתלמידים אחרים, הבנתי שאלה תרגילים שנועדים לחזק. ועכשיו השאלה ( השאלות

)- לחזק את מה? (את העצמות? איך?) באיזה אופן? אני נוטה לחשוב שזה עניין פסיכולוגי גרידא, אבל מצד שני כשאני רואה את המורה שלי עושה את התרגיל הזה עם הקיר, אני לא יכולה שלא לתהות. זו שאלה שמטרידה אותי כבר תקופה ארוכה ( וסימנים כחולים רבים

) ואף פעם לא קיבלתי עליה תשובה ברורה...

 

[אסף2]

טוב אז

אם הבנתי נכון את מה שכתבת אז אני יכול לספר לך שחישולים מסוג זה קיימים באמניות לחימה רבות ויש להם באמת יתרון לקרב.בעת ביצוע תרגילים מסוג זה אתה בעצם הורס את קצות העצבים בזרועות מה שמאפשר לך לעמוד מול כאב בקרב(מה גם שיש באמת גם צד פסיכולוגי של היתרגלות לכאב)בקשר לחיזוק אני שמעתי טענה שתרגילים מסוג זה מחזקים את השריר בזרוע למרות שאין לי שמץ של מוסג ברפואה ולכן איני יודע אם זה נכון או לא מה שכן כפי שאמרת בקשר למורה שלך אנשים שמתרגלים בצורה כזאת אכן מגיעים לרמות די מרשימות של עמידות לכאב(תירגול על קיר או החביב עלי עץ). מקווה שנתתי תשובה מספקת אסף

 

[בן טל-שחר]

כאשר אימונים כאלה מתבצעים

בצורה נכונה, החלק של הכאב הוא החלק השולי בהם, מאחר וכאב הוא רק תחושה - ואף תחושה חשובה וחיונית. אין לנו שום מטרה להכהות את הכאב. להיפך. אנחנו רוצים להיות רגישים לכל מסר של אי-נוחות גופנית, כי מסרים אלה המכונים גם "כאב" שומרים עלינו. ככל שמסרים אלה עמוקים מדוייקים ורגישים יותר, כך הם יעזרו לנו לא רק למנוע מעצמנו תאונות גדולות (כגון, להרגיש כשמסמר נתקע לנו במקרה ברגל, או אש אחזה לנו במקרה ביד), אלא גם למנוע מעצמנו תנועה לא נכונה וחוסר רגישות לגוף שלנו. במצבים מסויימים בהם אנחנו רוצים לבטל זמנית את תחושת הכאב (למשל, בעת קרב), אנחנו פשוט עושים זאת על-ידי פקודה. לשם כך יש תרגולים כגון מדיטציה, במהלכם אנחנו יכולים ללמוד לבטל זמנית את תחושת הכאב, באופן רצוני - או לחלופין לבטל את אי-הנוחות שמתלווה לכאב. תרגילים כמו אלה שתיארת מחזקים את הגוף באופן ממשי, כך שהוא נעשה חזק יותר (אין לכך כל קשר לכאב). הגוף מתחזק. איך? איך הוא עושה זאת? - מחזק את העצמות (הופכות לגמישות, דחוסות וחזקות יותר); - אולי גם מחזק את השרירים; - מחזק את התגובה התאית הכוללת (המשדרת זעזועים מונעים ומסיטה את הזעזוע מהאיבר ואף מונעת ממנו להיווצר); - מחזק את התגובה הכוללת של הגוף (המשדרת זעזועים מונעים ומסיטה את הזעזוע מהאיבר ואף מונעת ממנו להיווצר); - מחזק את הצ´י המגן של אותו מקום. זאת, לפחות, המטרה. מובן שאם מישהו מתאמן סתם בלי מדריך חובט בדברים ללא הבחנה, אז או שתהיה לו רגישות מעמיקה והוא יפעל נכון, או שהוא פשוט יהרוס לעצמו את הגוף. מכל החיזוקים האלה אני חושב שהמדע מכיר בבירור רק בחיזוק העצמות בדרך זו: לפי ההסברים המדעיים, נוצרים בעצם עצמה סדקים מיקרוסקופיים המתמלאים בחומר גמיש וחזק יותר מהחומר המקורי, או משהו כזה. בהדרגה העצם כולה מתמירה את עצמה שוב ושוב... זה, לפחות, מה שהוסבר לי. זה, בערך, מה שאני יודע על כך, על רגל אחת... שלך בן

 

[כוכביM]

היי בן זוכר אותי...GHOST

 

[WhiteBear]

בעיות בשיטות "חישול", וסיפור קצר...

בן כתב: "נוצרים בעצם עצמה סדקים מיקרוסקופיים המתמלאים בחומר גמיש וחזק יותר מהחומר המקורי, או משהו כזה. " לפי כמה שיחות שאני העברתי עם פיזוטרפיסטים, כירופרקטים ואורטופדים - הוסבר לי הדבר הבא: שאלתי: "איך זה קורה שאנשים ששוברים את היד שלהם, חוזרים ושוברים אותה שוב ושוב, הרי העצם החדשה אמורה להיות יותר חזקה?" התשובה היתה זהה: "המקום שנשבר הכן הופך יותר חזק אבל פחות גמיש! התוצאה היא שאם העצם חוטפת אח"כ עוד מכה, אז היא תתעקם ותחזור למקומה. אבל אם היא שבורה, אז אותו החלק לא מצליח להתגמש לנוכח המכה ופשוט נשבר (דוגמא קלאסית של קני סוף ברוח). עדיף (לדעתי הצנועה) קודם להשקיע בשיפור מודעות התנועה כדי לבצע תנועה בצורה שלא תפגע בגוף. ברור שאם נכנסים למצב עימות כשאין אמון בתנועה אפשר בקלות לתת אגרוף מפוחד ותפוס שיכול להישבר רק בגלל שהוא לא ממוקם נכון. אבל כדי לשפר את זה אין צורך להתאמן על משטחים קשים. ובנוגע לחישול הפסיכולוגי שאימונים מסוג זה אמורים לתת... אני מאמין שאפשר להשיג תוצאה דומה על ידי חזרה על אותה תנועה שוב ושוב כמה אלפי פעמים. כשבמקום פציעה יש אימון ממשי של השריר ותירגול של התנועה. (אבל פה אני באמת לא בטוח) ורק לסיום, כשהתחלתי טאי צ´י הייתי מתאמן כל יום מול השק איגרוף שהיה תלוי לי בחדר. אחרי כמה חודשים הלכתי לגשקו (אימון) של ארבע ימים. שם יצא לי לדבר עם אחד התלמידים של המסטר וונג פו לאי (כתבתי את זה נכון?). הוא סיפר לי על אימוני הקרטא שלו כשהיה מתבגר והראה לי את פרקי הידיים שהוא פיתח באותה התקופה (מדובר בתי ידיים עם פרקי אצבעות עצומים). הוא המשיך וסיפר לי שהמורה שהוא למד אצלו הגיע למצב שהוא לא יכל לפתוח את היד שלו. והמשפט שהוא אמר לי שנחקק לי בזכרון היה: "The master´s hands are as smouth as silk" כשחזרתי הביתה, הורדתי את השק איגרוף, ולא השתמשתי בו מאז. עם כפות חבושות, הדוב הלבן.

 

[זנב שועל]

חישול

מאי, אני יכול להייחס מדעית, רפואית. אין דרך "להרגיל" את הגוף להרס ! הדבר היחידי שקורה באימון שיטתי מאין המתואר, הרס קצוות העצבים "החיישינים" שגורם לתחושת הכאב "להעלם" או להפוך לשולי. הדבר אינו אומר שהנזק איננו, הדבר אומר שאינך חשה בנזק. בנוסף, אם מכים, חובטים שיטתית ולאורך זמן באיברים, קבוצות שרירים, עצמות, הדבר ללא צל של ספק גורם עם חלוף הזמן לשינוי "דגנרציה" בשפה המקצועית של אותם חלקי גוף, שרירים, עצמות וכו´. כל פגיעה בגופנו משאיר צלקות,נזק.במידה והאימון מתמשך לאורך זמן,גם הנזק יהיה נזק מתמשך ומצטבר לאורך זמן ולא ניתן לתיקון. הביטי בידי המורה הראשי שלכם סנסאי מוריו הגאונה הידיים עיבדו לחלוטין צלם אדם, אחד המורים הבכירים בשיטה סנסאי טראוצ´י (עוזר קרוב להגאונה סנסאי) ידיו הרוסות עד כדי כך שאינו מסוגל יותר לסגור אותם ולתפקד עם עצבעותיו בנפרד....שלא לדבר על ניגון על גיטרה למשל. אמנויות לחימה הם אמנויות לחיים, אם פוגעים בגוף איננו יכולים להמשיך ולהתאמן כל החיים. תחזוקה נכונה של הגוף והנפש הם חלק בלתי נפרד מעיסוקינו באמנויות לחימה. אימון קשוח, חישול אין פרושם פגיעה בגופנו.

 

[ZaZen]

תגובה קצרה ../images/Emo1.gif

למרות שאני לא מגיע מהשיטה הזו כפות הידיים נהרסות מחבטות רבות במקיוארה ולא מהתרגיל שהוזכר. דבר שני אף אחד לא מחייב שעיסוק באומנות לחימה הוא דבר בריא

 

[דוד כפרי]

לZaZen והשאר -אמנויות לחימה ובריאות

זא-זן כתב: "אף אחד לא מחייב שעיסוק באומנות לחימה הוא דבר בריא" אם אתה לא בריא, אתה לא יכול להילחם. זכור לי משירותי הצבאי מקרה, בקיץ 89´, שבו היחידה בה שירתי נקראה לבצע "מבצעית" גדולה בדרום לבנון. מפקד היחידה עבר בצוות הסמלים, שאמור היה להיות הצוות המוביל ביחידה, וחיפש מפקדי-חוליות לכוחות נוספים. אחד-אחרי-השני הם הסבירו לו שהם לא יכולים לצאת לפעולה: לאחד תפוס הגב, לשני כתף פרוקה, לשלישי בעיות שמיעה בגלל מטווח שעשה בלי אטמים, לרביעי שברי-הליכה... הכל פציעות שנגרמו בזמן אימונים וכתוצאה מהם. ושיהיה ברור: לא מדובר במשתמטים! מדובר על חיילים שהתאמנו כל השירות שלהם בדיוק בשביל להיות מוכנים לפעולות מהסוג הזה! אם האימון פוגע בבריאותך, הוא פוגע גם ביכולת הלחימה שלך. אם אתה יכול לשבור לבנה עם היד, אבל לא יכול לתפוס אצבע של תוקף - יכולת הלחימה שלך פגועה, ועוד לא דיברנו על הנכות הכרוכה בדבר. לדעתי האישית, האימון באמנויות לחימה חייב לשפר את הבריאות, כי בריאות היא חלק מיכולת הלחימה! אם מתקיף אותך רוצח כשאתה מצונן ומנוזל, יכולת הלחימה שלך קטנה בהרבה ממה שהיית רוצה. אמנות הלחימה צריכה לשפר את יכולתך להלחם לא רק בבני-אדם, אלא גם בחיידקים ווירוסים (=חיזוק מערכת החיסון)! ובינינו, מה יותר סביר שיתקיף אותך - רוצח, או וירוס?

אבל כמובן שזו רק דעתי.

 

[בן טל-שחר]

דוד צודק לחלוטין -

אמנות הלחימה נועדה לשמור עלינו, ולפיכך איננה יכולה לפגוע בנו (ואם היא פוגעת בנו, היא לא רק מחטיאה את מטרתה, אלא גם משיגה את ההיפך). מה הטעם לדעת להתגונן מפני תוקף, אם תוך כדי כך אנחנו כבר פוגעים בעצמנו בעצמנו? אז כבר לא צריך תוקף - עשינו עבורו את העבודה... זה בנוסף לדברים שדוד אמר. אמנות הלחימה העמוקה יצאה מאותו מקום ממנו יצאה אמנות הריפוי. ושתיהן שואפות להיטיב עימנו. נקודה. שלך בן

 

[ZaZen]

אומנות/בריאות

צר לי אבל אומנות הלחימה כשמה כן היא דרך להלחם (לזה היא שמשה במקור) ולהלחם זה אינו דבר בריא וכשאתה מנהל קרבות אתה נפגע גם זה אינו בריא רוב האומניות הקלאסיות יצרו אימונים מפרכים שבאו להכשיר לוחם לקרב ולא למלחמה בוירוסים. נכון שברבות השנים הצורך בלחימה מסוג זה ירד ואז אפשר היה להתמקד בערכים אחרים של אומנות הלחימה כמו בריאות אנרגטיקה וגם רוחניות אבל גם היום מי שרוצה לפתח את עצמו כאיש קרבות מחשל את עצמו בדרכים לא בריאות כמו חבטה בעצמים קשים כמו שנעשה במיוחד באיגרוף תיאלנדי קרבות קשים הגורמים לפציעות ועוד. אין זה סותר את העובדה שאפשר להתמקד באספקט הבריאותי רוחני וכו.גם ספורט השגי אינו דבר בריא והספורט ביסודו נועד ליצור גוף בריא יותר. כך שאל תכעסו אבל אומנות לחימה לא חייבת להיות בריאה בכדי להקרא אומנות לחימה זו הבחירה שלנו כיצד לעסוק בה

 

[דוד כפרי]

לא לגמרי נכון ולגמרי לא רלוונטי

אמנויות הלחימה היפניות נוצרו במסגרות "צבאיות", בהן האידיאל היה להקריב את החיים עבור האדון; במסגרת הפילוסופית הזאת, אורך החיים היה הרבה פחות חשוב מאורח המוות ("מכובד" או "חסר-כבוד"). איגרוף תאילנדי מודרני הוא שיטה שמיועדת ללחימה בזירה. בספורט. לא בקרב ומלחמה. עצם העובדה שלומדים "לספוג" מוכיח זאת: איך אפשר "לספוג" סכין?! חרב?! בשיטות הסיניות, הלימוד נעשה במסגרת משפחתית, מאב לבן; האב רצה שבנו יחיה לאורך זמן, ויפרנס את משפחתו; נכה מאימונים לא יכול לעשות זאת. לכן בשיטות הסיניות תחום ה"צ´י-קונג" מודגש הרבה יותר מאשר בשיטות היפניות. בסוף ה"טאי-צ´י צ´ואן צ´ינג", המיוחס לצ´אנג סאן-פנג ומהווה את הבסיס התיאורטי לטאי-צ´י צ´ואן, מופיעה הפסקא הבאה: "קטע קלאסי זה נכתב ע"י הפטריארך צ´אנג סאן-פנג מהר וו-טאנג. הוא ביקש לכל אדם אריכות ימים, ולא טכניקות לוחמה בלבד". ואפילו בצה"ל הבינו שצריך סולם-מעמצים, מפסיקים אימונים כשעומס-החום כבד מדי ומקפידים שחיילים יישנו כמה שעות בלילה (פחות-או-יותר

). וכל זה עדין לא רלוונטי - כי רובנו לא ייתקלו במצב אלים לעולם, והאימונים שלנו יתבטאו בדברים אחרים. וכמובן שזו רק דעתי האישית.

 

[Zeev Foux]

לא לגמרי מדוייק

"רוב אומנויות הלחימה הועברו מאב לבן" - לא מדוייק. אפילו במאה העשרים ניתן למצא מסגרות מסורתיות בהם מוזמן המורה לפרק זמן לאמן את שומארי הראש/שומרים. אחד המפורסמים בשם (נפטר ב 1991) היה ליו יון צ´יאו מטאיוואן. לגבי הרלוונטיות - אני מסכים עמך שאומנות לחימה הופכת לאמיתית רק אם מוציאים ממנה את כל הדברים הלא רלוונטים... (בכל דור ודור) חוצמזה - אתה מכיר מאסטר שהוא בן של? כל הסינים שאני מגכיר טוענים שבלתי ניתן ללמד קרובים מדרגת משפחה ראשונה. חוצמזה - לגבי הטאי ג´י צ´ואן ג´ינג - התיאוריה אינה הבסיס, אין דבר כזה "בסיס תיאורטי". התיאוריה מתארת את המעשה, ולא מהווה בסיס לה.

 

[בן טל-שחר]

אהבתי מאוד ובמיוחד את ההערה על

התיאוריה. זוהי נקודה חשובה מאוד, שאני מרגיש שגם יכולה לעזור לי להדגיש משהו שאני מנסה להדגיש פה כבר הרבה זמן. אני חי בתחושה שהרבה תלמידים של אמנות הלחימה רואים בדמיונם איזו תיאוריה מובנית היטב, מעין "ספר" דמיוני של השיטה שלהם. משהו מתמטי כזה, שאותו בעצם הם לומדים כשהם לומדים את "השיטה". אני רוצה להדגיש עבור כולם: אין בסיס תיאורטי. התיאוריה מתארת את המעשה ולא מהווה בסיס לו. ציטטתי בכך את זאב פוקס, כך שאני לא המדריך היחיד שסבור ככה... שלכם באהבה בן נ.ב. אם הייתי צריך ללמוד ממדריך שמלמד אותי לפי בסיס תיאורטי מסויים, הייתי נמלט על נפשי... הרי יש גבול ידוע מאוד ליכולת של השכל האנושי. אם אני צריך להקדיש את החיים שלי למשהו שנוצר על ידי השכל בלבד ומפוקח על ידו בעריצות, אני בורח... הצילו!!! פיתוח צ´י לא יהיה שם, למשל; בזה אתם יכולים להיות בטוחים!!!

 

[ZaZen]

פיספסתה ../images/Emo1.gif

בגלל שרובנו לא יתקל במצב אלים אנחנו יכולים לתרגל אומנות לחימה עם דגשים אחרים פרט להכשרה כלוחם קרבות וזו דרך שאנחנו בחרנו בה לתרגל את האומנות אבל בהחלט לא הדרך היחידה ,נכונה, האמיתית וכו...

 

[ZaZen]

התשובה לדוד

 

[דוד כפרי]

ל-ZaZen, סלבו וזאב, תגובות

ראשית, את הדרך לתרגל קובע לעצמו כל מורה בכל שיטה - הרי הדגשים השונים יובילו במשך השנים לשיטות-אימון שונות לחלוטין, וכך נוצרת לה שיטה חדשה. לכן אפשר למצוא גם היום, כאלה המתרגלים קראטה כשיטה ללחימת-רחוב לכל דבר, לעומת כאלה המתרגלים קראטה כדרך להארה רוחנית. שנית, לגבי המבנה המשפחתי של השיטות הסיניות, הרי ידוע שתלמידים מתייחסים אחד אל השני כאל "אח", אל תלמידים ותיקים כאל "אח גדול", אל תלמידים שלמדו עם המורה שלהם כאל "דוד", ואל המורה הישיר כאל אבא; במסגרות היפניות אין גישה כזאת. אני מסכים שכמעט אין אפשרות ללמד באופן ישיר את בני המשפחה הקרובה - אבל מה עם יאנג לו-צ´אן, מייסד סגנון יאנג בטאי-צ´י, ושני בניו - ובניהם? הרי לך דוגמא לכך שהמצב היום אינו זהה למה שהיה לפני 100 שנה (כאילו שלא ידענו...

הסיכויים שלנו היום להיתקל באלימות גופנית, לדעתי, אכן קטנים בהרבה מסיכוייו של סמוראי ממוצע, או מוביל-שיירות בסין, או נזיר-שאולין בימים שהמנזר האמיתי עוד היה קיים. ביפן של היום אין כמעט פשיעה אלימה בכלל - ואמנות-הלחימה הנפוצה ביותר שם היא בכלל קנדו, שאין לה שום יישום "קרבי" ברחוב כי אף אחד לא מסתובב ברחוב עם שינאי. לא רק זה, אלא שאם אנחנו רוצים ללמוד הגנה עצמית - כפי שאייקיפריק חוזר ומדגיש - עלינו להתחיל לעסוק בתחומים "עלומים" כמו שוקרים חשמליים, מרססי-גז-מדמיע, "צרחנים" למיניהם, מיגון דירות כנגד פריצה, אלתור כלי-נשק, מציאת דרכי-מילוט, ועוד ועוד - דברים שרוב אמנויות הלחימה (לפחות אלה שאני מכיר) לא עוסקות בהם כלל. בקיצור, לדעתי: אמנויות הלחימה המסורתיות אינן נותנות תשובה ל"שדה הקרב המודרני", ולכן צריך למצוא מסגרת התייחסות אחרת לנושא. לגבי "הבסיס התיאורטי לטאי-צ´י" - הבאתי את המובאה הנ"ל כדי להראות שנושא הבריאות היה חשוב גם למייסדי השיטה, לפני מאות שנים, ואינו "דבר חדש". אני מרשה לעצמי, על-סמך חומר שקראתי, בין השאר, ב"חרב לעט", לפקפק בטענה שצ´אנג סאן-פנג באמת היה מייסדו של הטאי-צ´י, ובהחלט ייתכן שהספר בו מדובר נכתב ע"י מישהו אחר ויוחס אליו, כדי להיתלות על עץ גבוה; עם זאת, עצם קיומה של הפסקא הזאת, והחשיבות שניתנת לה, אומרת הרבה. אישית, נראה לי שהמציאו את הטכניקה ואח"כ חיפשו פילוסופיה ("תיאוריה") שתסביר איך ולמה זה עובד; ברור שתיאוריה ללא פרקטיקה אינה שווה הרבה. אבל העובדה היא שאמני טאי-צ´י רבים מייחסים חשיבות רבה ל"כתבים הקלאסיים של הטאי-צ´י", כמדריך להבנת העקרונות והביצוע הנכון של כל דבר ודבר בטאי-צ´י. ואני שוב חוזר לנושא המקורי: לוחם הפוגע בבריאותו באימונים, הוא לוחם גרוע! הוא זהה למאגיסט ש"שופך קנה" באופן קבוע, או לנהג שעושה שוב-ושוב תאונות דרכים, או לרתך העובד ללא משקפי-מגן: ככל שהוא מתמיד באימוניו, כך יכולתו לבצע את הדברים "בזמן-אמת" הולכת ויורדת, כי יכולתו תלויה בבריאותו! וידוע שטבח אחד שלא שטף ידים יכול להשבית בסיס שלם עם דיזנטריה. כל שיטת אימונים שלא מסתכלת על הטווח הארוך, ולוקח בחשבון את בריאותו של התלמיד לאורך כל חייו, תגרום, בסופו של דבר, לפגיעה בבריאותו - ולכן גם לפגיעה ביכולת הלחימה שלו - ולכן, לדעתי, שיטה כזו אינה ראויה להיקרא "אמנות לחימה". אבל זו רק דעתי.

 

[ZaZen]

מילים אחרונות בנושא, אולי

אח אח גדול וכל השאר זו צורה של הררכיה באומניות הלחימה הסיניות ולא קשרים משפחתיים. הדוגמאות שאתה מביא מהצבא לא רלונטיות כי הן עוסקות בלוחמים לזמן מוגבל אבל להזכירך גם במהלך אימונים אלו מופעים שברי הליכה פציעות וכו וזאת במהלך חישול גופני ונפשי של החיל אומנות הלחימה שרובנו עוסקים בה היום לא באה להכשיר לוחמים ושומרי ראש לכן היא מאפשרת את ההתיחסות הבראותית וכל השאר האומניות ביוסדן לא נוצרו כרפואה אלה כדרך להכשרת לוחמים שאלו בדרך כלל היו הצערים הן הפכו לאומנות ברבות השנים כשהתמתן הצורך בלוחם בשלב זה לאומניות היפניות נוסף ה דו לא מכיר את התהליך ההסטורי באומניות הסיניות. לגבי טאי צ´י השם טאי צ´י צ´ואן הוא שם מאוחר לאומניות המשפחתיות שנקראו בשמות אחרים כמו שסגנון יאנג נקרא האגרוף המשוחרר או אגרוף הכותנה ולא טאי צ´י. כל טענתי היתה שהעסוק המודרני באומניות הלחימה שונה מהצורה הקלאסית באופיו וטענותך רק מחזקות את דברי ובהחלט גם לדעתי אין היום מקום לאמונים הפוגעים בבריאתו העתידית של התלמיד אבל אל לנו לשכוח שאנחנו לא מכשירים לוחמים ואולי טוב שכך. כשאחזור לביתי (אני כרגע בעבודה) אצרף כמה מאמרים שאולי ישפכו אור כצת שונה על הטאי צ´י שאנחנו מכרים

 

[בן טל-שחר]

פתאום קלטתי!!!

שיותר מזה: אני - לא - יכול/רוצה - להאמין/לקבל - שמישהו שבכוונה תחילה הורס את קצות העצבים שלו...! זה נורא! מה, המטרה של האימונים היא להפוך אותנו לנכים?!? ואני לתומי חשבתי שהמטרה שלנו היא להגביר את הרגישות שלנו (כולל של גופנו) ולא לעמעם אותה!! הרי יותר רגישות = יותר מידע ומידע = צ´י ויותר צ´י = יותר יכולת... לא?!? הלו!!! גם אם מישהו רוצה לעמעם את הכאב, במקום להפוך את עצמו לנכה, הוא יכול להקדיש את אותו פרק זמן כדי ללמוד לשלוט בתחושת הכאב שלו בעוד שקצות עצביו ישארו רגישים וקולטים כקצות עצביו של תינוק! זה יותר טוב מלהיות נכה!! זה לא קשה ללמוד לשלוט בתחושת הכאב. אפילו המדע המערבי הנחשל בכגון אלה, כבר הצליח במסגרת מחקרים וניסויים שונים, ללמד אנשים בזמן קצר יחסית לאלחש לעצמם איזורים בגוף באמצעות הפנוזה עצמית, כך שלא יהיה צורך בזריקת הרדמה אצל רופא שיניים, למשל! אני מקווה שאף אחד שאני מכיר לא הורס לעצמו בכוונה תחילה את קצות העצבים... שלכם בן

 

[ZaZen]

תגובה ../images/Emo1.gif

אני מתנצל אם הבנתם לא נכון אני לא אומר שהדרך היחידה לאומנות לחימה היא הדרך הלא בריאה כל מה שהזכרתי שעיסוק באומנות לחימה לא חיב להיות בריא גם אם האגרוף התאילנדי היום הוא ספורט אכזרי מקורו במוי טאי שהוא לא פחות אכזרי זה שהוא נעשה בזירה לא מוציא אותו בכלל אומניות הלחימה זה עוד פן של עיסוק זה וגם הבושידו רחמנא לצלן הוא פן נוסף אולי לא אהוב אבל בהחלט פן נוסף וכל מי שניהל קרבות גם במיסגרת המועדון שמנסים להתקרב לקרב אמיתי יודע שאי אפשר שלא להיפצע מפעם לפעם ובטח לחזור עם סמנים כחולים של חבטות לגבי אומניות לחימה סניות היו גם אומניות לחימה של הצבא וגם אומניות כמו המיי חואה צ´ואן ללא קשר משפחתי

 

[eliii]

נכון מאוד...פעם התאמנתי עם מורה ש

לקח אליפות ארצית בטורניר....והיה קטע באימונים שאני הייתי אמור רק להגן עצמות השוקיים שלו היו חזקות כברזל...ובדרך כלל אני הייתי נרתע מהגנות כנגד בעיטות נמוכות.....הייתי תופס את שוקי בכאב שנגרם מההתנגשות שבינינו..אך היה שבוע אחד שמשום מה (הלוואי שהיתי יודע איך עשיתי את זה) הצלחתי להכנס לקטע כמו היפנוטי פשוט "הרגשתי" שעצמות שוקי חזקים כפלדה ובלתי ניתנים לעצירה....מובן שלא נרתעתי כלל ממגע בין שוקינו נהפוך הוא התנגשתי בו בשיא ההתלהבות ואף דימיתי לראות עווית של כאב מוסתר על פניו...הבעייה היא שאחרי אותו שבוע פנינו לסוגים אחרים של תרגול והתחושה הזו לא חזרה מאז...אבל אני יודע שהיא קיימת בתוכי...עד כדי כך הרגשתי בעוצמתה שאני משוכנע ששום נזק ממשי לא היה יכול להגרם לי כתוצאה מההתנגשויות..העובדה היא שלא חשתי שום כאב בימים או בשעות שאחר האימונים אולי פשוט הצלחתי משום מה לכמה ימי חסד לבא במגע עם הכוח הנקרא "צ´י"