יותר מזה
מה שניסיתי להגיד, זה שטיפוח התכונה הזו, ותשומת הלב המרובה אליה, הרבה פעמים יוצר מצב שבו, ללא כוונה, הילד מרגיש כאילו אוהבים אותו או מתייחסים אליו, בזכות תכונה מסוימת, וזה הרי לא נכון - אני בטוחה שהייתם אוהבים אותו באותה מידה גם אם לא היה בעל זכרון יחודי. אבל, מתוך ההדגשה של התכונה וההשקעה בה, נוצר גם לחץ על הילד להצטיין - ואם הוא פעם לא זוכר מה שמצפים ממנו, הוא חש (מעצמו או מהסביבה) אכזבה ואולי גם חשש מכשלון ואיבוד תשומת הלב המיוחדת... הרבה פעמים, ילדים שהשקיעו הרבה ביכולת מסוימת שלהם בגיל צעיר, בגיל מבוגר יותר (גיל ההתבגרות, בד"כ) ממש פנו עורף לתחום הזה, שלכאורה יכלו מאד להצליח בו, מתוך התנגדות לתוית שהושמה עליהם - הילד עם הזכרון המופלא. אני לא רוצה להיות "בעל הזכרון המופלא". אני רוצה שיאהבו אותי גם בזכות החברתיות שלי והספורטיביות שלי (למשל). בנוסף, אני חושבת שבגילאים האלו, עדיף להשקיע בפיתוח יכולות רגשיות וחברתיות, וביכולות הפיזיות (משפיע מאד על בטחון עצמי ועל שליטה עצמית) ופחות ביכולות השכליות/קוגניטיביות (אצל ילדים נורמלים ועוד יותר אצל ילדים מוכשרים במיוחד. אם ידועה בעיה קוגניטיבית זה סיפור אחר). כמו שכתבתי - גם לי יש ילדים (בן ובת 3.9) עם יכולות שכליות מעל הממוצע. אני משתפת איתם פעולה - עונה על שאלות, נענית לבקשתם למשחקים לימודיים וכדומה, אבל אני לא יוזמת פיתוח בתחום הזה (המשחקים שיש לנו הם רובם מתנות וכך יש להם כמה משחקים דידאקטיים, שנראים לי מיותרים, אבל הם אוהבים אותם). אני בהחלט מעודדת אותם למשחק חפשי (לא לימודי) - פיזי או דמיוני (בעצם - אני לא צריכה לעודד. רק לאפשר בלב שלם.) אני "משקיעה" בהם ברמה הרגשית ובמיומנויות חברתיות (מנחה אותם איך להסתדר כשיש רצונות סותרים, זמינות לחיבוק ולשיחה, שיום רגשות וכדומה). אני שמחה לראות שהם ילדים הרבה יותר "שלמים" - בטוחים בעצמם, שמחים ובעלי מיומנויות חברתיות, ממה שאני הייתי (בגילם, והרבה אח"כ). אני בטוחה שגם להם יהיו עלי הרבה תלונות, אבל זה כבר נושא אחר...