תחוש בליבה? יענו תחטוף התקף לב? לא נראה לי
אף אחד עדיין לא מת מבן סורר, וגם אתה וגם היא יודעים טוב טוב שעם כל הכאב, אם זו לא הדרך שלך, אתה בסופו של דבר תפרוש. העניין הוא: זאת האמא שלך, ההיא שאם יש יריות אתה רץ ונשכב עליה באינסטינקט. חשוב מאוד לעשות את המעבר הזה בכמה שיותר רגישות. כתבתי פוסט ב2007 שאני עדיין עומד מאחוריו בכל מילה. קבל לינק:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=292&MessageId=96660215 יודע מה, הנה העתק בשבילך. זה טיפה ארוך אבל חשוב. במיוחד בגיל הצעיר שלך. פרוייקט הורים: 9 חודשים היא סחבה אותנו בבטן, נסחבה באוטובוסים לטיפת חלב, סבלה את ההיפר-אקטיביות שלנו, שלחה אותנו לחיידר כל בוקר עם סנדוויצ', הקשיבה והייתה שם תמיד בשבילנו. נכון לפעמים רבנו, לפעמים שנאנו, חשבנו שהיא הייתה יכולה להיות אמא טובה יותר, אבל אנחנו לא יכולים לפגוע בה, אסור לנו. להפיל עליה את זה בבת אחת, זה לדקור אותה בגב ובבטן בו זמנית, יש צורך בהכנת השטח. הם צריכים קודם כל ומוקדם ככל האפשר להבין איך אדם מסוגל לחלל שבת, מה גורם לו לחשוב שאין רע בללכת בלי כיפה / עם מכנסיים. הם מוכרחים לשמוע את הצד השני. לא להסכים, להבין. הם צריכים להיות מוכנים ליום בו הם יראו אותך חילונית מול העינים. והיום הזה יבוא, אוהו יבוא. עמימות. לא נאמר בפה מלא- 'אני מחלל שבת' או 'אני אוכל לא כשר', מצד שני גם לא להיפך- 'אני שומר שבת' וכשההורים לוקים בחוסר טאקט ושואלים, צריך להתחמק מתשובה ישירה ולהפנות את השאלה ממה אני עושה בתכל'ס, למה אני מאמין שצריך ומותר לעשות בתכל'ס. הם צריכים לשמוע ממך את הצד שלך. להבין שאת לא חושבת על לבגוד בה, אלא שבסה"כ את כנה עם עצמך ואיתה. לתת לה להבין שאת לא רואה רע בחיים האחרים, בלי לשתף שאת כבר חייה את החיים האחרים. השאלה- "תיאורטית, היית רוצה שאהיה דתיה רק בשבילך?" אולי תגרום לקצת דרמה, אבל לדעתי צריכה להשאל. אסור להשלות. לפעמים יש פיתוי לזרוק עצמות להורים, לתת הרגשה טובה ולומר דברים כמו- "מה? בטח שזה בד"ץ!" או "וודאי חוף נפרד" או סתם שאלה "מתי כניסת שבת?" הדברים הקטנים האלו סתם משלים. כמו לומר לבחורה כמה היא יפה כשאתה יודע שמחר זה נגמר. איגואיסטי ומגעיל. וויכוחים. בשביל מה? הרי התווכחתם כבר עם רבנים, אתם יודעים שאמא לא תתן לכם תשובות, אז מה העניין? למה להתווכח בקולי קולות אם התורה מסיני ואיפה כתוב שיש גן עדן. אז מה אם היא התחילה, תהיו בוגרים וצאו מזה, אלא אם כן אתם רוצים להוציא גם אותה בשאלה.
רגעים טעונים. איך שאנחנו שונאים אותם- שבת, 3 לפנות בוקר: אמא הופכת דרמטית, מלחלחת עינים ואמרת "ילד שלי, אני רק רוצה שיהיה לך טוב..." ואם אתם דוברי אנגלית זה בכלל הופך למרגש פי 2, אל תפחיתו ערך! כנסו לסרט, זה מספיק חשוב בשביל להוריד כמה דמעות, תעצימו את הדרמה, זרקו מילים כמו "את תמיד תהיי האמא שלי" וקוו לתגובה זהה. הרגעים האלו הם עוד שלב השלמה של ההורים עם המצב. אי אפשר לדלג עליהם. לשקר או להכאיב. בשאלות של- איפה הייתם בשבת? בליל הסדר? אין סיבה לומר את האמת ולהכאיב. זה אדיוטי לספר להם שהייתם בים, או בטיול אופנועים. שקרו במצח נחושה, ספרו שהייתם אצל משפחה של חברים והייתה שבת נהדרת מלאה צ'ונט ודגים. דתי לייט. אם אתם באמת מתכוננים להיות כאלו, סבבה. אבל אל תמכרו להורים שלכם שאתם מקפידים על דברים קטנים, כשאתם לא מתכוננים לשמור כלום, זה מכאיב להם בלאו הכי. (זה לא סותר את הסעיף הקודם, אתם הרי בכלל לא אומרים ששמרתם שבת, רק לא מפרטים את החילול) תפסו אתכם על חם. את/ה עומד/ת מול אבאמא באמצע הרחוב עם מכנסיים/בלי כיפה, חילוני/ת לכל דבר. אין לי מה לומר לכם... רוצו! רוצו כמו מטורפים, השכבו מתחת למכונית שחקו אותה מחפשים משהו וקוו שהם עד כדי כך נאיבים שיאמינו שאתה מחפש ת'כיפה שנפלה לך. (יש כאלו) וברצינות... יכאב להם בטירוף (וכתוצאה, גם לכם) אבל עמוק בפנים הם יידעו שעשית את מה שהרגשת שנכון לעשות. לא חיית בשביל מישהו אחר, או בשביל מה שיותר נוח. אני בטוח שבתוך הבאסה, אמאל'ה תמצא מקום לטיפ טיפה הערכה ואפילו גאווה.
