בפעולת ההימום או הסימום, בעצם נוצר מום בבהמה
שהופך אותה להיות לא כשררה.
אחד הנושאים הבוערים בשאלת השחיטה היהודית הייתה הדרישה להמם את הבהמה בשוק חשמלי. הימום זה הונהג אז בקרב הגויים לא רק כצעד מכין להריגה אלא כאמצעי להמתת הבהמה. השלטונות לחצו על היהודים לאמץ את השיטה הזאת, ומקהילות מסוימות נשמעה הדעה ששוק חשמלי חלש שמטרתו הימום בלבד מותר הלכתית.
בעקבות זאת ניסה הרופא היהודי שלמה מנחם ליבן למצוא דרך להשכבת הבהמה על ידי שוק חשמלי שלא יגרום נזק המטריף את הבהמה. אך אחרי נסיונות רבים הוא הסיק שאין אפשרות להשתמש בשוקר חשמלי מבלי לגרום לטרפה, והמשמעות הייתה שהדרישה להימום הבהמה באמצעות מכת חשמל כמוה כאיסור השחיטה. "המרכז לענייני שחיטה באשכנז" - שמו השני של המוסד שהקים הרב מונק - עמד בקשר עם רבנים בכמה מדינות אירופה בשאלה זו. גם ניסוי שנעשה בכמה ממדינות אירופה לבדוק את האפשרות של הרדמת הבהמה באמצעים כימיים לא צלח, והרבנים נאלצו לסגת מהאפשרות להמם את הבהמה לפני השחיטה ללא פסילת השחיטה. בהצהרת רבני ונציגי הקהילות הגרמניות מ-1887 ובהצהרת 250 הרבנים מ-1894, נכללו הודעות בעניין. גם הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פרסם הודעה כזאת ב- 7 באוגוסט 1944, וכן אגודת הרבנים של ארצות הברית ב- 20 בדצמבר באותה שנה, והרב הראשי של בריטניה הרב י. הרץ ב-27 במרץ 1945. אמנם היו דעות שהתירו הימום חשמלי מסוים בטיעון שאינו מטריף את הבהמה, ועל פי היתר כזה נוהגים לשחוט עד היום בפינלנד ובשבדיה. וכן נהגו במשך תקופה מסוימת בשווייץ, אך שם הפסיקו להשתמש בהיתר לאחר מחאת הרבנים המקומיים נגד ההיתר. הרב יחיאל יעקב וינברג האריך בשאלה זו מאוד ודיונים שלו בעניין עם גדולי הרבנים מודפסים בספרו שרידי אש. הרב וינברג נטה להתיר את ההימום, אך ההתנגדות של רבני אירופה גברה על היתרו, והדבר לא הותר.