שאלה של הסטוריה

[ציףציף1000]

כן, האלבומים יצאו בארץ

וגם כל האלבומים של הסטונס, בזמן אמת. עדיין, הרוק היותר אגרסיבי, הלא-עדין, לא היה פופולרי בארץ כפי שהיה במכורותיו. גם כאן, ההבדל היה תרבותי, ולא הבדל שנבע מ"פיגור" זמנים או תקשורת. הקהל של זפלין, או של אוריה היפ, היה באותם ימים קהל מסוג מאוד מסויים, מרקע מסויים, ובארץ היו מעטים שענו לפרופיל הזה, מבין חובבי הרוק. אני מניחה ש-moshel היה אחד מהם. וכפי שאמרתי, אפילו הסטונס וה"מי" לא ממש זכו לקהל אוהדים בארץ, מעבר ללהיטים הידועים. אגב להיטון, היה להם כתב בקליפורניה, ישראלי, בראשית שנות השבעים. מי זה היה??

 

[afon]

בהחלט נכון

הרוק שהתחבר לישראלים זה הרוק העצוב, היותר מלנכולי, היותר שקט. בתרבות הישראלית החיבור לרוק בצורתו השמחה, היותר יום יומית, כמעט ולא התרחשה. לא סתם פינק פלויד, יו 2, קולדפליי, רדיוהד ונירוונה הן הלהקות הכי מוערצות בארץ, כולן יוצרות מוזיקה יותר איטית, פחות "שמחה". הרולינג סטונס (שהיא אולי להקת הרוק הגדולה ביותר אי פעם) כמעט ולא מוערצת בישראל, אותו הדבר לגבי המי, לד זפלין (למרות שיש הערצה כלפיהם אבל עדיין רחוק מהרמה בחו"ל) וגם קלפטון יכול להיכנס לקטגוריה הזאת. בכלליות אני יכול להגיד, שלפחות מהנקודה שאני רואה את זה, מוזיקה שמחוברת בצורה ישירה, ונשמעת למקורות של בלוז וקאנטרי לא תתפוס בישראל, הז'אנרים האלו לא מדברים ולא מרגישים טבעיים לאוזן הישראלית הממוצעת.

 

[Benedictus2]

מחכה לך עותק יפה

אצל אמנון. נפתח עם הציור הנהדר בפנים. הסאונד ימנע ממך לחזור לעתיד!! הנה דוגמא קטנה. ישבתי היום לאכול צהרים עם קולגה שגדל בניוקאסל של שנות השבעים. איך-שהו התחלנו לקשקש על האנימאלס, ומשם עברנו ללינדיספארן (שגם הם באו מהעיר הזאת) והוא מיד שר לי על Meet me on the corner וככה התגלגלנו. אמרתי לו שאני חולם להגיע בקיץ לפסטיבל קרופרדי של פיירפורט קונבנשן והוא התחיל לזמזם את si tu doit partir, אז סיפרתי לו שלהקת חיי תופיע שם והוא מיד התחיל לשיר לי את Lay down. והוא העיד על עצמו שהוא לא ממש חובב מוסיקה, אבל השמות האלה הם בני בית אצל כל בן תרבות בריטי שנעוריו עברו עליו בשנות השבעים. יקי

 

[Blueyes2]

???

" 88FM מנסים לתת קצת דברים שונים, ולא מתביישים לשים גם פרוג (חדש וישן) במהלך תכניות רגילות. בתוף ים הג'אז שמשדרים שם יש שעות שאני משתדל לא להחמיץ " - ים הג'אז?? אולי אתה מקשיב לתוכנית שבע שמיניות בערב? נו באמת...

 

[joshua25]

לגבי אוריה היפ...

קודם כל אני מת עליהם... ואני יודע לספר שהעתונות בחו"ל מעולם לא פינקה אותם ואפילו התעללה בהם בראשית דרכם... אבל הקהל הצביע ברגליים, מילא את האולמות והסתער על האלבומים... התחושה שלי היא שגם בימי השיא הם לא נתפסו כ"אגדה"... אבל היום אולי כן ! לפחות עבורי ועוד כמה מיליונים ברחבי העולם... בכלל לגבי אגדות, זהו מונח שאנו תובעים בעיקר עבור אומנים שכבר הפסיקו להיות פעילים, כאשר מרחק הזמן הופך למין מיתוס - אגדה. יחד עם זאת , אנחנו מכירים גם את המושג : "אגדה מהלכת (על שתיים) " שאותו אנו שומרים לאמנים וותיקים ופעילים ("דינוזאורים") , שכבר קיבלו את ההכרה ותבעו את חותמם על עולם המוזיקה. כמו בוב דילן... או רוג'ר ווטרס (כשהלכתי להופעה שלו הרגשתי שזה כמו מסע אחורה בזמן...), רולינג סטונס...דיפ פרפל (שלצערי זקנתם מביישת את נעוריהם...) ועוד דינוזאורים רבים וטובים אחרים...