שאלה של אמון

[בין שמיים לארץ 1]

שאלה של אמון

O.K., אז יושבים בפגישה שנייה אצל יועצת בבית דין רבני. הוא, כמובן, מצהיר שרוצה שלום בית. "בואי, תחזרי, נשכור דירה. נתמודד, עם או בלי ייעוץ". אני שותקת, מאמינה ולא מאמינה. רוצה להאמין ולא מאמינה. או שכן. אבל לא... ואומרת לו את זה. הרי רצית להתגרש וברגע שתבעתי כתובה, פתאום ביקשת שלום בית. שקוף ביותר. ואצל יועצת אתה חייב להיות, אחרת לא היינו נפגשים כלל. "אבל אני כאן", הוא אומר. היועצת שואלת מה הוא צריך לעשות כדי שאאמין לו, או משהו בסגנון. משום מה לא בא לי לבוא ברשימת דרישות. "אנחנו לא מדברים!", אני אומרת לה. יועצת מסכימה, בין נתק מוחלט של 7חודשים לבין מגורים ביחד... מציעה שנשב בבית-קפה ונדבר. אני מהנהנת (רק חבל שלא בדקתי מה הוא חושב). בסוף היא קובעת פגישה לכל אחד בנפרד כי אנחנו "לא מסונכרנים" – הוא "רוצה" שלום בית (איך היא קונה את הסיפורים שלו?) ואני "רוצה אך חוששת.". יוצאים מהחדר, הפעם ביחד. "איך שזה לא יהיה", הוא אומר, "בחלק מהשיחה ההרגשה הייתה טובה". לוחץ לי את היד ו... נעלם. אני עוזבת מאוכזבת.

מניאק, שקרן, קשקשן! לא היינו אמורים לקבוע משהו לגבי בית-קפה?! "מה את רוצה?", שואלת אותי חברה, "את מאוכזבת כי באת עם ציפיות! עזבי ציפיות! תמיד את זו שיזמת, אז למה שהוא ישתנה פתאום? פשוט ת ב ח ר י להאמין לו, למה שהוא אמר. תתקשרי אליו את ותקבעי פגישה". האם אנחנו ילדים קטנים? האם לא צריך להסתכל על המעשים ולא על המילים? איך אפשר להאמין למילים אם האמון נשבר עוד הרבה לפני הפרידה? האם הוא לא צריך לעשות איזשהו צעד, אפילו צעד קטן שאראה שאולי הוא רציני ובאמת מתגעגע אלי כמו שהוא אמר ובאמת רוצה לנסות? אז נכון שהאמון הוא קודם כל אצלי וגם אם יתחיל לחזר אחריי אני עדיין יכולה לא להאמין לו. אבל צעד קטן, טלפון, משהו... לדעתי הבעתי את זה די ברור בפגישה. לא איכפת לו? האם גם לי מותר בכל זאת לצפות ממנו לאיזשהו שינוי בדפוס, לפחות בקטן, שיתחיל להתחשב בי במשהו, כי אם לא יתחיל עכשיו, אז מתי? או שזה ילדותי מדי ועל דבר כזה צריך לעבוד רק בטיפול? אבל איך אני יכולה להשתחרר מהפחד שאולי הוא פשוט משחק איתי, לא רוצה לשלם כתובה, מול יועצת מציג תמונה אחת ולי מעביר מסר "אני לא מעוניין?" או שאולי כל הסרטים הם אצלי בראש? וחוץ מזה, הגאווה מונעת ממני להתקשר, אחרי ההתנהגות המגעילה של המשפחה שלו הוא היה צריך לפחות לבקש סליחה.. או לפחות להתקשר ראשון! ואז אני מרגישה שאני משחקת איתו באיזשהו משחק מטופש.. אוףף, אני כל-כך מבולבלת ועייפה ממחשבות..

נמאס לי כבר! נמאס לי כבר להתרסק ולהתאכזב! במיוחד אחרי שהכאב כבר החל לדעוך והתחלתי להשלים עם הפרידה ונשארה רק עצבות גדולה. ועכשיו כשהתחלתי לחשוב שאולי יש סיכוי לפיוס אז עוד פעם... אבל אני לא יכולה לוותר עליו, לא עכשיו, לא לפני שאדע שניסינו הכל. כך שכנראה שזה בעצם לא משנה מה תגידו (או שאני מפחדת מהתגובות). אבל הייתי חייבת לשפוך את זה החוצה, סליחה על האורך. אז איך, איך משקמים את האמון?!

 

[mesan]

אמון זה משהו שצריך לזכות בו....

תשאלי אותי אני מכיר את זה טוב מאוד. אשתי החליטה שהיא מעונינת בגירושיןם ומה שלא ניסיתי היא פשוט מסרבת לאמר על מה ולמה. לטענתה היא כבר לא אוהבת אותי ואני רק מתיש ומציק לה. שאלתי אןם יש גבר אחר והיא ענתה שלא וזה ממש ממש לא מעניין אותה כרגע היא רוצה להתמקד בעבודה ובילדים (כן! בדיוק בסדר הזה) ואני פשוט מפריע לה בחיים. אז נעלבתי, ליקקתי את הפצעים אבל אני לא מתכוון להקשות עליה. אמרתי לה שתיגש לאן שהיא רוצה, תפתח תיק ברבנות לגירושיםן ונעשה את זה כמה שיותר מהר וטוב.ץ האמת, כל יום מאז הוא סיוט, עבורי היא אשת החלומות ויש לי המון אהבה אליה אבל לצערי זה לא דו סיטרי וחבל. מקווה שיהיה לכל אחד מאיתנו חיים טובים יותר....... לגבי האמון, הוא יהיה חייב לעשות צעדים בדיוק כפי שאני ניסיתי לעשות ולזכות באמון (ובאהבה) שלה. אל תוותרי ואל תצפי, אם הוא לא עושה ולא יוזם, חבל כנראה הפסד שלו. שבת שלום

 

[chenby]

אולי במקום לחשוב על איך

לשקם אמון, תוותרי על הכתובה ותסתפקי במזונות שהוא מחוייב לשלם ממילא. מה את רוצה? להשאר מאוכזבת ולצפות שמשהו ישתנה? או להפרד יפה כדי לתת שקט לילדים? אולי את מונעת מעצמך להיות עם מישהו שיתן לך יחס כמו שאת ראוייה לו - אולי תתחילי להבין שאת ראוייה לקצת יותר מהתעלמות ממישהו שחולק איתך בית וילדים. אני חושבת שאת צריכה לשקם את האמון שלך בעצמך ולא בו. תמשיכי הלאה, תתחזקי, תתחילי להיות ראויה ליותר מזה. הכסף זה רק כסף, מזונות הוא ישלם.. שחררי את הכתובה ושחררי אותו. ובעיקר את עצמך.

 

[בין שמיים לארץ 1]

אין לנו ילדים. ועל הכתובה הייתי מוכנה לוותר

לפני המשפט הצעתי לו פשרה סופר הוגנת - שכל אחד יישאר עם מה שלקח, וזה ממילא כמעט חצי-חצי, לי יש קצת יותר, ושגם ישלם על עו"ד שלי - לדעתי זה הוגן כי בסופו של דבר הוא זה שרצה להתגרש. אבל הוא כנראה החליט שזה יותר מדי עבורי, אחרת אני לא יכולה להסביר למה הוא דחה את ההצעה שלי וטען שוהא רוצה שלום בית. אני לא רוצה להילחם בו, בטח לא בעניין הכסף, זו הייתה החלטה ברגע כעס אבל כסף עוד לא הפך אף אחד למאושר. את צודקת, אני יודעת שאני ראויה ליותר, תמיד קיבלתי יותר מחברים שהיו לי ועצוב שדווקא אדם שעמו התחתנתי לא נותן לי את מה שאני ראויה לו. ואני יודעת שמגיע לי וגם עשיתי המון למענו. למה אני לא משחררת את עצמי? החזרה לעולם הפנויים פנויות נראית לי בצבעים חשוכים למדי - לא בא לי להכיר אנשים חדשים, לא בא לי להיפתח, לחפש וכד'. זה מפחיד, זה מזכיר סרט נע וכשאני נזכרת בשנים של דייטים זה מזכיר לי בדידות ועייפות. אני מרגישה שלא ניסינו כלום לתקן את היחסים שלנו, שאולי פספסנו משהו טוב, אני מעדיפה להשקיע המון אנרגיה ביחסים שהתערערו, כן, אני מוכנה להתפשר ולעובד קשה במקום לקבל את זה בקלות רבה יותר עם מישהו אחר - אבל אני שוב רואה שכנראה אין לי פרטנר. לשחרר - זה קשה...

 

[שילה1]

שחררי והשתחררי.ישלם עבור עורך הדין שלך

או שלא-את נתפסת לקטנות.והוא-יודע בדיוק כיצד לשחק בך. ילדים אין,את צעירה,הזמן משמעותי. על כן-קדימה לראות את המשך חיי,להתפשר קצת,תמורת הטוב ביותר שאת ראויה לו,והוא אכן יגיע.

 

[chenby]

הכל מסתכם ב

סט של אמונות. שאת מאמינה שקשה לך לשחרר שאת מאמינה שאם תתגרשי את תחזרי לעולם של בדידות ועייפות מדייטים, שזה מפחיד.. את מאמינה שאין לך פרטנר עכשיו.. אבל הכל זה אמונות שלך - סיפורים שאת מספרת ומאמינה להם ולכן זה גם מה שמתגשם לך במציאות - התעלמויות ממנו, עבודה קשה.. תפסיקי להתעלם מעצמך קודם כל. תתחילי בלי קשר להשקיע בעצמך ובהתפתחות שלך. תתמקדי בדבר אחד ותראי שהבלאגן שמסביב יסדר את עצמו. הוא רוצה שלום בית? את רוצה לתקן את היחסים איתו? תגידי לו לחזור הביתה אם כך. או שתזמיני אותו לפגישה, לשבת לשתות משהו, לשוחח, שכל אחד יגיד מה מציק לו ומה הוא רוצה תכלס, ממקום של הקשבה לא מקום של האשמה.. אם את באה מפחד, ומחשש שהוא יעליב אותך, תדעי שזה יקרה. אם תבואי ממקום בוטח ובטוח בעצמך קודם כל, שהוא לא באמת יכול לפגוע בך, מינימום תתגרשו ותמשיכו הלאה, מקסימום זה יצליח, אבל הפגיעה היא בחירה שלך פה.. את כולך תהיי בהוויה אחרת מולו, ואני מבטיחה לך שהוא יגיב אחרת. והתוצאה תהיה אחרת. תכניסי שמחה לחיים שלך. זה מתחיל מזה. ואיך עושים את זה? מתמקדים בדברים שמשמחים אותי. זה לא להכחיש, זה לא להתעלם מהמציאות, זה פשוט להפנות את תשומת הלב למה שעושה לי טוב, למה שאפקטיבי לי. אם זה יגמר בגט, אז זה יגמר בגט וכנראה שבאמת מגיע לך משהו יותר טוב. גם הקושי לשחרר- זו החלטה שלך. כשאת אומרת לשחרר זה קשה, זה רק עוד הרגל - ההרגל שלך הוא להאחז... איך משנים הרגל? מבחינים בו קודם כל. אחרי שמבחינים בו, מיד יוצרים הרגל חדש- הפוך מהישן , בשביל לתת לו בשר ושורשים, צריך לחזור עליו לפחות 21 יום ברציפות. אולי אפילו את יכולה מלהתחיל להגיד- אתה משוחרר אתה משוחרר. לא לו, לעצמך. בהתחלה זה ישמע כמו שקר, אחרי זה ישמע כמו שכנוע עצמי, ואז פתאום תתחילי להתרגל לזה, להאמין בזה, פתאום יקרה משהו במציאות שיראה לך שהוא משוחרר ממך, נשמע הזוי אני יודעת, אבל זה לא עולה כסף לנסות... ולי זה עובד תמיד.

 

[בין שמיים לארץ 1]

הכל זה עניין של בחירה

אני לא יודעת אם יש לי הרגל להיאחז, אבל בטוח זה קשה לי כי עכשיו אני בוחרת במודע שלא לשחרר אותו. אם אראה שאין סיכוי ליחסים, גם עולם הדייטים כנראה יפסיק להיראות מפחיד כזה, פשוט אמשיך לחיות. הבעיה שאני מונעת ע"י פחד: אם ניפרד סופית, מה יחכה לי בחוץ? אם אחזור אליו בלי בטחון מינימלי שהוא עדיין אוהב אותי ומתכוון לעבוד על היחסים, האם אני לא פריירית? אולי הוא מתכוון לרמות אותי? אני יודעת שהגישה הזו לא נכונה וזה לא טוב עבורי להיות בחוסר ודאות ואני צריכה פשוט לבחור מה לעשות אבל אין לי בטחון. לא יודעת למה. אני יודעת שאני בחורה חכמה, משכילה, חטובה, נראית טוב, אני איכפתית, יש לי חוש הומור ועוד מלא תכונות נהדרות ועדיין זה לא מספיק. אז אני מנסה לעובד על עצמי - נרשמתי לחוג שתמיד רציתי ויש לי עוד תכניות לעצמי. בעקבות הפרידה הייתי צריכה לחפש עובדה אחרת ורציתי מאד עבודה ספציפית ואחרי חיפושים מצאתי בדיוק תפקיד כזה, למרות שהסיכויים היו קלושים. אז אני מרגישה שאני פורחת בעובדה, קמה כל בוקר בכיף, הצוות נהדר וראש צוות מעריכה אותי. למרות שתהתפקיד בינתיים זמני אני ממש לא חווששת מכך, אין לי פחד לגבי עבודה ואני חיה את כאן ועכשיו ונהנית מכל רגע. אני רוצה לעשות דברים עבור עצמי ולהיות מסופקת מעצמי כך שגם אם נחזור להיות ביחד שאבוא עם בטחון וסיפוק מעצמי קודם כל ואולי גם זה ישנה את היחסים. אבל משום מה כשזה מגיע לתכלס, אני שוב מאבדת את הבטחון וועושה צעד אחורה ושוב אותה תחושה של תלות ואבדן שליטה. לא יכולה להרגיש אותו דבר לגבי זוגיות כמו למשל לגבי עובדה. הגישה שלך קוסמת מאד ומצד אחד אני לא יכולה לקבל בטחון ממנו אבל - האם הגישה המתעלמת שבו לא יכולה להשפיע על הבטחון שלי לגביו ולגבינו? לגבי כוונות שלו? האם לפעול רק עפ"י מה אני רוצה ולא להתייחס לכך שהוא רק אומר אבל לא עושה, זה לא התעלמות מהמציאות? מה אני רוצה? שיט, אני רוצה אותו חזרה! אני די בטוחה בזה. אבל לפי מה שאת אומרת זה פשוט לא להתייחס למה הוא עושה או לא עושה אלא פשוט לעשות את מה שאני רוצה.. זה נשמע טוב עד ששוב אני חושבת על ההתעלמות שלו ושוב עולות החששות. מקווה שהובנתי.

 

[מריוס זכריה]

לשמים ולארץ

אני קורא כאן שתי נשים שונות שכותבות תחת כינוי אחד. אחת מהן מציאותית מאוד "על הארץ", קוראת את המפה המציאותית ולא חולמת. הנה מה שהיא כותבת: "הוא "רוצה" שלום בית (איך היא קונה את הסיפורים שלו?)" "לוחץ לי את היד ו... נעלם. אני עוזבת מאוכזבת. מניאק, שקרן, קשקשן! לא היינו אמורים לקבוע משהו לגבי בית-קפה?!" "האם אנחנו ילדים קטנים? האם לא צריך להסתכל על המעשים ולא על המילים? איך אפשר להאמין למילים אם האמון נשבר עוד הרבה לפני הפרידה? האם הוא לא צריך לעשות איזשהו צעד, אפילו צעד קטן שאראה שאולי הוא רציני ובאמת מתגעגע אלי כמו שהוא אמר ובאמת רוצה לנסות?" "אולי הוא פשוט משחק איתי, לא רוצה לשלם כתובה, מול יועצת מציג תמונה אחת ולי מעביר מסר "אני לא מעוניין?"" "התחלתי להשלים עם הפרידה ונשארה רק עצבות גדולה" --- השניה שבך מרחפת ב"שמים" אכולה בספקות: אולי זה רק אני? אולי אם אני רק... אולי ככה צריך להיות. למה היא כזאת? קצת מחוסר בטחון עצמי... וקצת כי "שיט, אני רוצה אותו חזרה!" --- מהסיפור שלך עולה לדעתי שגברת "ארץ" מחוברת למציאות, וגברת "שמים" ממש לא. כל הסיפור שלך תומך באופן עקבי ביותר בהסבר שהבחור משחק אותה "שלום בית" כדי לחסוך לעצמו כסף". איך אפשר בכלל לקרוא ממכתבך שיש בו אהבה אליך? איפה יש שם קצה קצהו של רמז שהוא כנה? מה את מייסרת את עצמך כל כך הרבה? תאמיני למציאות. אז נכון שבמציאות את עצובה מאוד, וזה נורמלי. נכון גם שאת מאוד חוששת לצאת שוב לעולם הדייטים, וליפול שוב. אבל הפתרון הוא לא בלהתמכר שאשליה הרסנית שתעלה לך ביוקר - רגשית וכלכלית, ובעיקר רגשית! הפתרון הוא לקחת את עצמך בידיים, ולגדל את עצמך. ואם את שואלת אותי מה הצעד הראשון, אז אני אומר: להפסיק לפקפק בראיית המציאות שלך. תתחילי לסמוך על ההבנה שלך. מה שאת רואה בעין, את מבינה היטב שזאת המציאות, ואל תתני לקולות הפחד והתקווה הלא מבוססת לבלבל אותך. אין שם גבר שאוהב אותך! יש שם פרוד שעושה מניפולציה. ולמה הוא עושה אותה? כי הוא יכול... תראי לו שאת לא פראיירית. מריוס

 

[בין שמיים לארץ 1]

הנה, בדיוק תגובות כאלה אני לא אוהבת

כי הן גורמות לחזור לקרקע מוצקה והמכה כואבת. אכן תקוות לא מבוססות. אבל למה תקוות בעצם? כי אני יודעת שאני יכולה לחזור אליו והוא יודע כנראה, בטוח יודע שיש לי עוד רגשות כלפיו ולכן אני יכולה להסכים.הרי יכולתי להסכים כשהוא אמר לי - תחזרי. לכן אי אפשר להגיד שזה לגמרי לא מבוסס. כמובן, שחוץ מזה אין כלום וזה אכן נראה כמו מניפולציה ונראה שהוא עושה הכל כדי שלא יהיה לי חשק לחזור. אבל אם ההיתי בוחרת להאמין ולחזור, אז מה הוא מרוויח בזה? אני יודעת שזה נשמע טפשי, אבל אני שואלת את עצמי, מי שאין לו כל רגשות כלפיי ולא רוצה כלל שאחזור, למה יגיד את זה? בשביל מה לו? אלא אם כן הוא מתכוון להיפטר ממני אחרי שאחזור והמשפט יסתיים, אחרת אין לי הסבר. אוףף, בלבלתי את עצמי כבר.

 

[מריוס זכריה]

הבנתי את המשחק שלך

הוא אמר לך תחזרי רק לפני השופטת, נכון? ברגע שיצאת מהאולם הוא כבר לא אמר לך כלום....... אז מה זה אומר? והנה ההסבר שלך עצמך: "אלא אם כן הוא מתכוון להיפטר ממני אחרי שאחזור והמשפט יסתיים, אחרת אין לי הסבר" אז יש לך הסבר... עכשיו בואי נגיע לחלק המעניין באמת. טיפה את לא. את מבינה את המצב. את יודעת היטב שאת משחקת עם עצמך משחק, וגם אתנו בפורום. ציטוט שלך: "ואז אני מרגישה שאני משחקת איתו באיזשהו משחק מטופש." קבלי תיקון: המשחק המטופש הוא עם עצמך. המשחק שאת משחקת איתו הוא משחק באש!!! למה את עושה את זה? כי זה גורם לך הנאה. בואי נשנן היטב: את נהנית "לבלבל" את עצמך, לחטט בפצע, להטלטל רגשית - למרות שאת יודעת היטב שזה רק משחק. ולכן, מה שכדאי לך, לדעתי הצנועה, הוא לחשוב מה הרווח שיוצא לך, ומה המחיר שאת משלמת על המשחק הילדותי הזה. לפי דעתי את מרוויחה מזה כמה דברים: 1. לא צריכה לצאת שוב לדייטים 2. לא צריכה להכיר ב"כשלון" הקשר (במרכאות כפולות, כי אני לא רואה בזה כשלון, אבל אני חושב שאת כן) 3. מקבלת המון המון תשומי מכל מי שמוכן לתת, בפורום ומחוצה לו 4. מרגישה כמו ילדה קטנה ומסכנה (סןג של כיף) מה את מפסידה: 1. נשארת תקועה במצב ילדותי 2. נשארת בלי אנרגיה לשאר משימות החיים 3. לא בונה חיים חדשים 4. חווה כאב (לצערי, את קצת מזוכיסטית, אז אולי זה בעצם רווח...) 5. בקרוב תפסידי הרבה כסף. בשלב הזה אני פורש מהמשחק אתך. ממליץ לך לעשות כמוני. מריוס

 

[מריוס זכריה]

טיפה=טיפשה

 

[בין שמיים לארץ 1]

אמנם פרשת

בכל זאת אענה. צדקת כנראה בכמה דברים. אבל אני לא חושבת שאני נהנית מהמצב. להיפך. כבר הגעתי לאיזשהי רגיעה והשלמה עם המצב אבל הייעוץ הכפוי הכניס אותי לטלטול רציני והופיעו שוב תקוות, לדעתי זה טבעי ואנושי. אכן, זה כואב להגיד לעצמך סופית שהקשר נכשל ואין דרך חזרה. אז לפעמים יותר קל לדחות את ההכרה בכך שצריך להגיד גמרנו, אבל כנראה שהדחיה יוצרת כאב גדול יותר וזה בלתי נסבל להיות במצב כזה. ולא, אני ממש לא מרגישה ילדה קטנה ומסכנה. כאן אתה ממש טועה. אני אשה בוגרת ואחראית לבחירות שלי ולטעויות שלי. כאן נראה לי שגם אני אפרוש. תודה לכולם על התובנות

 

[chenby]

באחריות

אין שאלות כמו - למה הוא עשה את זה? מה היה צריך להיות או מה לא היה צריך להיות.. יש רק - מה אני רוצה, ומה אני עומדת לעשות. תראי יקרה, דפוס לא נשבר ביום אחד. זה שאת רכיכה לידו ומאבדת את הבטחון - זה לא מי שאת, זה דפוס ההתנהגות שלך. בשביל לשבור דפוס- קודם כל מבחינים בו. ואז, יוצרים הרגל חדש וחוזרים עליו לפחות 21 יום ברציפות על מנת שיקבל שורשים, שיהיה הרגל יציב - אחרת הדפוס הישן חוזר- אי אפשר להשאיר ואקום, כששוברים הרגל, המיינד חייב להתמלא בהרגל חדש. אז זה שעבר יום אחד או יומיים ואת כבר בוחנת שינוי -לא יעזור לך, תהיי ממוקדת במה את רוצה ומה את עומדת לעשות. ואל תבחני בעצמך אם זה עובד, החיים כבר יראו לך שזה עובד - רק תהיי ממוקדת בלהמשיך ליצור את ההרגל. תמצאי לעצמך את המקומות שבהם את מרגישה טוב ותמשיכי להגיד לעצמך - אני חופשייה, אני עם בטחון, אני חופשייה אני עם בטחון, כל דבר שאת רוצה לאמץ לעצמך... נשמע שאת בכוח רוצה להיות במקום שעושה לך רע. ואכן הקורבנות משרתת אותנו להיות מסכנים, אבל מפסידים את המשחק.. ואת יקירתי מנצחת, רק שאת עוד לא הבנת את זה לגמרי - יש להגיד ויש להבין את זה, לדעת את זה להרגיש את זה.. אולי את מבינה את זה.. תמשיכי להגיד וגם תרגישי את זה ותאמיני לזה- וזה גם מה שישתקף לך במציאות. חן

 

[chenby]

אגב

אני ממליצה לך בחום לקרוא את הספר "אהבת נחוצה לי האם זו האמת?" של "ביירון קייטי"

 

[czar]

יודעת

את אולי צודקת אבל.... אני בתחושה של ימי הביניים, מגשרת של הרבנות??? אין תהליכים אחרים?! אבל כל זה אינו חשוב, אם בכבוד עסקינן, שווה נסיון להנמיך קומה ולנסות לדבר גם אם זה בניגוד לדעתך/רצונך, שום כלום לא יקרה אם לא תנסי את המאמץ האחרון.