שאלה קשה

[I C E M A N 7]

יכול להיות

שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ושקטונתי לשים עצמי במקום של אישה בגיל של אימי. ויכול להיות שהמספרים של תפוזניק נכונים (בגילי אני יכול להעיד שלא כך הדבר, אבל אולי הם משתנים עם הזמן). ויכול להיות גם שבמרומי הזמן מעידות חד פעמיות משתוות במשמעותן לרומנים ארוכים עם תוכן. אבל מה שכן אני יכול להגיד, זה שאני מקווה שגם אם וכאשר אגיע לגיל של הנבגדת, זה יהיה יותר פרקטי מבחינתי ללכת לישון לבד מאשר ללכת לישון סמרטוט.

 

[שילה1]

אכן כך.וחשבת שיש אפשרות לישון בחדר

אחר? וכך עושים רבים. ואגב-יותר פרקטי היה אם האישה היתה בודקת ועובדת על החוסרים של בעלה.או אז-לא מאמינה שהיה בוגד. מכאן אתה מבין שמאמינה שגם לנבגדת הפגועה,איזו אשמה,אם כי בעקיפין.

 

[tapuznik]

אלא אם כן

היא ייבשה לו את הצורה, התאוריה הזו לא נכונה וחבל שאנשים לא מפנימים את זה.

 

[nowonder]

תשמע

מה שעומד על הפרק הוא לא העתיד, ואם היא תלך לישון לבד. גם הכבוד העצמי לא עומד על הפרק. סליחה ומחילה לא ממעיטות מכבוד עצמי של אדם, אלא להיפך. מחזקות אותו. ואני באופן אישי חושבת שאחרי שגידלה ילדים, יש לה כבר נינים, אולי עבדה, אולי למדה, ניהלה יחסי חברות עם אנשים, ובכלל חייה חיים שלמים כבר, שום דבר לא יכול לבטל את כבודה העצמית. בטח ובטח לא העובדה שבעלה רימה אותה, או שהיא סלחה לו. אבל גם זה לא עומד על הפרק. מה עומד על הפרק הוא האם הוא ראוי לסליחה. מול ההונאה שלו (שאני בכלל לא מקלה בה ראש) עומד פרק זמן שלם שבו הוא היה בן הזוג שלה. הם היו יחד כשנולדו ילדיהם, כשהיו חולים, כשהתמרדו, כשהלכו לצבא, כשעזבו את הבית. הם היו יחד כשהוריהם הזקינו, וחלו ואולי כבר נפטרו. הם היו יחד כשהיא חלתה, או אולי היתה בבית חולים, או כשהוא היה חולה מאוד, או אולי תאונת דרכים. הם בני זוג כבר עידן ועידנים. יחידה אחת שחיה את החיים. תמיכה הדדית. כל זה עומד מול ההונאה שלו. והשאלה שעומדת על הפרק, האם הוא ראוי לסליחה, או לקיצור מאסר בשליש, או חנינה, על סמך כל זאת. זה קצת מזכיר לי את הדיאלוג שהיה לאברהם(ההוא, אבינו) עם אלוהים. כשאלוהים נישאר לשתות עם אברהם קפה אחרי ארוחת צהריים, וסיפר לו שהוא הולך להכניס באבי אביה של סדום ועמורה. אברהם שואל אותו, ואם היו חמישים צדיקים בסדום, היית סולח? ואלוהים אומר כן. ואם היו 40? כן. ואם היו 30? כן. ואם היו 20? כן. ואם היו 10? לאלוהים נמאס מהדיון והוא קם והולך ונכנס באבי אביה של סדום. נו, כמה מעשים טובים זכאי אדם בזוגיות שלו, כדי לסלוח לו על בגידה? (ואגב, אני לא יודעת אם היא צריכה לעזוב אותו או להשאר. זה בכלל לא ברור לי לכאן או לכאן)

 

[I C E M A N 7]

הופה, הרחקת עד המיתולוגיה היהודית

היישר אל יחסי הסאדו-מאזו שבין אלוהים לאברהם. מעניין שהלקח שלך מסיפור סדום ועמורה הוא מאזן המעשים הטובים והרעים בבואנו להעניש (כי בתכלס הלקח של הסיפור הזה הוא תחמנות. אברהם בסך הכל היה מעוניין להציל את אחיו וניסה לתמרן את אלוהים לצדיק אחד. אלוהים כמובן קלט אותו ואחרי המו"מ המפרך פשוט דאג להניס את לוט ומשפחתו מהעיר המוכה) . דרך אגב, לא שאלת את עצמך איפה היה כושר המיקוח של אברהם כמה פרקים אחרי זה, כשכבר גמר בליבו לרצוח את בנו?

ונחזור לענייננו. מצוין, עם זה אני יכול לחיות. אבל שאלת "האם הוא ראוי לסליחה" היא שאלה שצריכה להישאל בכל גיל. פה הייתה התייחסות ספציפית לגילה, כשהפרקטיות היא גולת הכותרת (להיות לבד, הסיכוי להגיע לזוגיות נוספת) ולא מאזן הפלוסים והמינוסים של בעלה. כשהסליחה מגיעה ממקום כזה ולא ממקום של פרקטיות, אני מסכים איתך שהיא לא מבטלת את כבודה העצמי. אולם כשהסליחה "נסחטת" משיקולי פרקטיות, מעמדת חולשה ופחד, אז היא בהחלט מבטלת אותו. נשבע לך, כשקראתי את תגובות חלק הנשים פה, התקבל אצלי הרושם שבגיל מסויים יש לנו, הגברים, רשיון לחגוג. אני יודע שגם בגילי יש לי רישיון כזה עם חלק מהנשים (החלק הפחות אינטילגנטי), אבל מהתגובות של הנשים המוערכות של הפורום אני למד שהעתיד הולך להיות הרבה יותר ורוד. טוב לדעת. בינינו נוונדר, אם בעלה לא "ייענש", אין סיכוי לחזרה בתשובה. גם אם אחרי כל המאזן הזה היא תגיע למסקנה שהוא ראוי לסליחה, הוא חייב "להיענש". ובחומרה. (אנשים פה יצאו מנקודת הנחה שהוא נשאר איתה כל התקופה רק בגלל שהוא אוהב אותה. יכול להיות שגם הוא, בגילו, קצת חושש מלהיות בלעדיה?)

 

[nowonder]

לא אחיו, בן אחיו ../images/Emo13.gif

ואחת הבעיות הגדולות של אברהם, שהוא היה לפני אפלטון, ולא ידע איך מנהלים ויכוח בלוגיקה. כבר מהמשפט הראשון הוא איבד את הסיכוי שלו לנצח בדיאלוג (כשסתר את עצמו כשהיה נגד עונש קולקטיבי אבל בעד סליחה קולקטיבית). על בנו נדבר בפעם אחרת

אני מסכימה איתך בפה מלא (שוקולד) שהשיקול של "מה יהיה עלייך בלי הגבר שלך" הוא לא שיקול אלא פחד. וגם פחד חסר ביסוס, נשים נשארות לבד אחרי גירושין ואחרי מות בן הזוג ולומדות כך או אחרת להתמודד. וגם מסכימה איתך שסליחה צריכה לבוא ממקום של ביטחון עצמי וכח ולא ממקום של פחד. אז עכשיו אחרי שהסכמנו, אתה בעצם אומר שהיא צריכה להעניש אותו כדי ללמד אותו לקח?

 

[I C E M A N 7]

זה בערך מה שרציתי להגיד

אבל לא התאפקתי והרמתי טלפון לאמא שלי לשאול את דעתה. אמא שלי טיפוס אינדיוודואלי ועומד על שלו, אז היה לי מעניין לשמוע מה היא חושבת על כל העניין. כוסאומו, להפתעתי היא בדעה של רוב הנשים פה. היא גם הוסיפה שיכול מאד להיות שהיא לא באמת תפסה אותו, אלא שהוא דאג שתתפוס אותו.. סוג של טקטיקה לגרום לפרידה "חלקה" מבחינתו. לכן אני מעדיף להיצמד עכשיו ל-"כשהמבוגרים מדברים, הקטנים שותקים"

 

[chenby]

אתה באמת כפרה.

הולך ומתייעץ עם אמא בנושאי פורום! קבל חח ממני

 

[מלודי6]

../images/Emo45.gif נראה לי שאני בין המועטים

שמסכימים איתך בעניין הזה. לא הייתי ממקדת את העניין בחלק של הכבוד העצמי, אלא יותר באמון שנשבר, התחושה של ההונאה והשקר. אני גם כן לא הייתי נשארת באיזה שהוא מקום, רק בכדי לא לחיות לבד. והיא גם לא לבד, יש לה את הילדים שלה, יש לה את הנכדים שלה, יש לה בטח גם חברות, וגם אולי יהיה לה גבר חדש. ומעבר לכך, שבסוף, אצל רוב האנשים, אחד נפטר לפני השני, כך שבכל מקרה מישהו חי איזו שהיא תקופה לבד.

 

[yellow feather]

לפי הכרטיס שלך את בת 28

גיל נאה לכל הדעות

אבל... כשצעירים זה אחרת. קל מאוד להתחיל מחדש, לעבור מקום, למצוא חברים חדשים. בגיל 60+ כל החברים, או לפחות רובם המכריע הם חברים של 2 בני הזוג ולרוב אלו זוגות של חברים, במקרה של גירושין - אף אחד לא מבטיח לה שהם ישארו בסביבה, למעשה - רוב הסיכויים שהזוגות יעלמו מהאופק שלה. חברים אחרים, אם הם היו חברי משפחה - עשויים להעדיף את הבעל לא אותה. וגם אם לא - חברים בגיל הזה אינם זמינים כל יום ובטח לא כל היום. לגבי הילדים - אף אחד לא יכול להבטיח שהילדים יתמכו דווקא בה, יכול להיות שהם יחליטו שהאבא הוא הקורבן וגם אם לא, לילדים יש חיים משל עצמם ולא סביר שגם הם יוכלו להיות זמינים עבורה בכל יום. להסתגל לגבר חדש אחרי 35 שנה עם גבר אחד? זה לא היה סיפור של חודשיים, קשה עד בלתי אפשרי להסתגל למנהגים ושריטות של אדם זר בגיל כזה, לא לחינם יש מעט מאוד זוגות שנוצרים בגיל הזה. מה עוד שהילדים עשויים להתנגד לכל אדם חדש שהיא תנסה להכניס לחייה. וכן, נכון שלרוב אחד נפטר לפני השני והשני נשאר לבד, אבל אז לילדים ולחברים אין בעיה של נאמנות כפולה והם לא נדרשים לבחור צד וגם... מי אמר שלאלמנים ואלמנות כ"כ קל? למעשה חלק נכבד מאלה שאני מכירה אומללים למדי, גם אם הם לא הסתדרו עם בן/בת הזוג שלהם.

 

[מלודי6]

את מתייחסת לגיל בתלותיות

הקשרית של קו ישר במובנים של כבילה. אני מקווה מאוד לכשאגיע לגילכן, לא אחשוב באותה צורת מחשבה של איך שאת חושבת, לא מבחינה כספית של איך שהצגת מעלה, ולא מבחינת הכבילה הנפשית וההזדמנויות האפשריות. ודרך אגב, גם בגיל צעיר, יכולים להמצא ללא חברים, ללא יכולות כספיות, בקושי של התחלה חדשה. גיל לא מעיד בהכרח על קושי. לא המעטתי בקושייה, והקושי שלה נובע בעיקר מן האמת הרחבה יותר שנגלית מולה, ולא בעיקר מגילה, ואני עדיין חושבת כי לא טוב הוא הדבר ללכת בעקבות פחדים. אני מוכרחה להגיד לך שרוב חיי גדלתי עם אנשים המבוגרים ממני בכמה שנים טובות, גם כשהגעתי לצבא מצאתי עצמי בסביבה מבוגרת, וגם עכשיו במקום עבודתי הנוכחי אני עובדת במחלקה בה אני בין הצעירות ביותר, כאשר הצעירה מעליי היא בפער של 7 שנים ממני וכל השאר הרבה הרבה יותר, כאשר המבוגרת היא בגיל 70 פלוס. ספגתי בחיי השקפות מרובות של אנשים מבוגרים, ואני חושבת שזה ניכר בתשובותיי פה. תקופה מסויימת עבדתי במחלקת פרישה, מחלקה שבה אנשים מגיעים אחרי תקופה ארוכה של שנות עבודה באותו מקום עבודה שקשת של הזדמנויות פרוסות וניתנות להם בזמנם החופשי והרב שנפתח לפניהם, ולבסוף לא יודעים מה לעשות עם הזמן הזה ובעיקר איך. התסכול של אותם אנשים היה גדול עד אין שיעור. אלו אותם אנשים שלא פיתחו תחביבים, לא פיתחו חיים אישיים מגוונים וטובים פרט לעבודה ומשפחה, וכשהיו עומדים אל מול דרכם האישית, ראו קושיים גדול. צר לי להגיד לך, אבל אם האדם במהלך חייו לא מאבד את הערכים החשובים של חברים ועוד ערכים אחרים, הוא לא נמצא במצב של אין לי אף אחד מסביבי. לא יודעת מה איתך, אבל מההסתכלות שלי על אמי לא ראיתי כלל שיש לה ולאבי רק חברים משותפים או רוב רובם המכריע הם חברים משותפים, יש לה עוד הרבה חברות שלה, שלאבי אין שום קשר עימן, הוא אומנם מכיר אותם בשמותן ומידי פעם רואה אותם פה ושם, אבל הן לא חברות משותפות של שני הוריי. ואני מקווה מאוד בשבילך ובשביל כל אישה אחרת, כי היא השכילה לחנך את ילדיה לערכים של אהבה, כבוד וקבלת האחר, קבלת האדם באשר הוא אדם, באשר יש לו צרכים שלעתים נדרשים, גם אם הילדים לא רואים זאת, הם צריכים לכבד ולהעריך את הורייהם בהחלטותיהם, כי הם רוצים את הטוב עבורם, כי גם להורים מגיע אושר ושמחה, במיוחד במיוחד בתקופה זאת של חייהם, לאחר שהעניקו רבות למען ילדיהם. ילד לא צריך לבחור בין הורה כזה או אחר, ילד צריך לכבד את הוריו גם כאדם בעל צרכים ורצונות, ההורה הוא לא אלוהה כל יכול, הוא גם בעל מוגבלויות ורגשות, ובגיל שלה אני משערת שכבר רוב ילדיה מספיק בוגרים בשביל להבין זאת, ואם הם כבר הורים בעצמם, אני משערת שהם לומדים זאת היטב גם על עצמם. ושוב, לא דיברתי על קלות, דיברתי על מה חשוב יותר ממשהו אחר, אם קשה לעשות משהו מסויים, אין זה אומר שלא נעשה אותו. אם היא תחליט לעשות משהו, היא תעשה אותו על-אף הקושי, ולא בגלל הקלות.

 

[yellow feather]

ראשית, אציין שאני לא מאמינה בסיפור של שלומית

פשוט לא

הגישה שלה מזכירה לי יותר מכל גישה של ילדה בת 16, לכן אתייחס לעניין כאל דיון אקדמי. נכון, גם בגיל צעיר אפשר למצוא את עצמך ללא חברים, עבודה ובפיתחה של התחלה חדשה, אבל ההבדל הוא קודם כל בגישה של הסביבה - לאדם צעיר (מתחת לגיל 35) יש אפשרות למצוא עבודה - כי יהיה מי שיקבל אותו לעבודה. מי יקבל לעבודה אישה בת 60 ללא ניסיון קודם? לאדם צעיר קל יחסית למצוא חברים חדשים - כי בני גילו פתוחים לחברויות חדשות, אישה בת 60 תתקשה למצוא מקום להתברג בו, לא בגללה, אלא משום שאנשים בגילים האלה כבר די מקובעים במקומם ורובם לא ישושו לצרף לחוג החברתי שלהם אדם נוסף, כמובן יש את כל חוגי ההכרויות וכו', ויכול להיות שמשם תצמח הישועה אבל, חלק ניכר מהאנשים לא ממש מתחבר למסגרות האלה וגם אם היא מהסוג שעשוי להתחבר - היא צריכה גישה לחוג/מסגרת שכזו ואם היא לא גרה באחת הערים הגדולות - אז כנראה שאין לה גישה. אני כמובן לא מכירה את הורייך, אבל לרוב האנשים אין חברויות נפרדות ויתרה מזאת, גם כאלה שיש להם חברים לא משותפים עלולים למצוא את עצמם דחויים בידי החברים שלהם - בגלל השינוי בסטטוס המשפחתי, מאיזו סיבה מוזרה אנשים, או לפחות חלקם, פוחדים שגירושין זה מדבק, חברים אחרים עלולים להעלם כשיתברר להם שהחברה הקלילה שלהם משכבר הימים זקוקה לתמיכה וסיוע שאולי לא בראש לשהם לספק. לגבי הילדים, חינוך לקבלת האחר זה נחמד, באמת ויכול לפעול טוב מאוד כשהסוגייה היא התיידדות עם שכנים "אחרים" - אם זה הומוסקסואליים או יוצאי עדות מסוימות. אבל, ילדים בכל גיל נוטים לתפוס את פרידת ההורים כמשהו הקשור בהם ולרוב הם נוטים להאשים את מי שפירק את החבילה ולא משנה למה היא פורקה. וגם אם לא יאשימו אותה, סביר למדי להניח שהיא לא תרצה להתקל בבעלה לשעבר בכל מיני הזדמנויות, כמו למשל ארוחות שישי, נכון? אז הילדים יצטרכו לבחור עם מי לבלות את ימי שישי, נכון? באופן טבעי אנשים בוחרים לתמוך במי שנתפס כ"חלש" והחלש הוא לא זה שפירק את החבילה... אפילו אם הוא עשה את זה בגלל התגרות מצד בן הזוג. אם אני רוצה ואם לא, אני חייבת לומר שככל שמתבגרים שינויים הופכים למסובכים יותר ולו רק משום שהאופציות הפתוחות בפני אנשים מבוגרים הן מצומצמות יותר. ויש עניין נוסף - הגדרת מהות הבגידה (וזו בעצם הסיבה שבגינה אני לא מאמינה לשלומית). בגיל 16 - אם החבר שלי נישק בחורה אחרת - זו בגידה. בגיל 16 בן זוג "מושלם" יהיה אחד שלא מסתכל בכלל על בנות אחרות. בגיל 60 - יחסי מין מזדמנים בד"כ לא יחשבו ל"בגידה", בגידה היא קשר ארוך טווח עם מישהי אחרת ולפי מה ששלומית אומרת - לא היה לבעלה שום קשר ארוך טווח, אלא יחסים מזדמנים שבסופם ובמהלכם הוא המשיך להיות בן זוג "מושלם". אישה בגיל 60 בניגוד לבת 16 יודעת בד"כ שזוגיות אינה נבחנת אך ורק על סמך יחסי מין, זוגיות יכולה להיות נטולת יחסי מין ולפעמים עלולה לכלול גם פזילות מיניות החוצה. בעל מושלם הוא לאו דווקא זה הנאמן מינית אלא זה שמתחשב, שעוזר, שמתעניין, שמשוחח, שאכפת לו, לא קמצן, לא רתחן, שלא מקלל, שמעריך את מה שעושים עבורו וכו', אם כל הפרמטרים האחרים "מושלמים" והוא קיים קשרים מיניים מחוץ למסגרת - זה עדיין לא אומר שהוא לא נאמן לביתו ומשפחתו, זה אומר רק שהוא חש צורך בהתפרקות מינית מחוץ לקשר - ולזה יש המון סיבות שלא קשורות בכלל בטיב הקשר בינו לבין אישתו. ואם הוא היה הולך לזונות, זו עדיין הייתה נחשבת לבגידה? ואם היא לא יכולה לקיים יחסי מין בגלל בעיות רפואיות והוא הולך לזונות, זו בגידה בעינייך?

 

[מדען טילים סובייטי]

תרשי לי להציע לך נק' מבט אחרת -

ההתנהלות הזאת שלו כולה התאפשרה תודות לעובדה שאת בנאדם שנותן אמון - בעגה העממית קוראים לכם "פראיירים" ולועגים לכם, אני דווקא סבור שיש לכם חיים יותר טובים מכל השועלים, הסקפטיים והתחמנים - יותר קל להתנהל בעולם בלי להציץ כל הזמן מעבר לכתף ולדאוג שמא מישהו עובד עלייך. ומה לעשות, מדי פעם ההתנהלות הזאת גובה מחיר - מדי פעם מישהו גונב מכם כסף, מדי פעם מישהו גונב לכם את הלב, כי מה לעשות - כמו בלונד, חזה גדול, רגליים ארוכות וטוסיק קטן ומעוצב, שום דבר טוב בחיים לא ניתן חינם

. אם קראת קצת בפורום הזה בטח נתקלת לא פעמם ולא פעמים (בשבוע

) בנשים חשדניות וקנאיות שכל עולמן סובב סביב בעליהן, מה הם עושים, לאן הם הולכים ועם מי - את באמת חושבת שאם היית כזאת, ואפילו היה לך בעל נאמן, היו לך חיים טובים יותר?

 

[מדען טילים סובייטי]

ואגב -

זה לא אומר שאת לא צריכה לקום ולעזוב (לזרוק אותו מהבית, יותר נכון

) - גם לפראיירים יש זכויות וסף שבירה, רק תרשי לעצמך לקחת קרדיט על כל השנים האלה - אחרי הכל, זה הוא שבגד - לא את.

 

[czar]

מעטים מאיתנו כאן בני גילך ורוב מה שנגיד שוב

גם כאן יהיה מבוסס על תחושות ותובנות בלבד. אנחנו חיים בעידן ה"אין תמימות", רוב מרבית האנשים על פני ציר הזמן בגדו בצורה זאת או אחרת ואגיד שלמיטב הבנתי האחוזון שלא בגד והיה נאמן לגמרי לאורך כל שנות החיים הוא פחות מ 5% ואני לארג'....כמעט אין דבר כזה בעולמינו של עכשו. עכשו מה, את היית הפטייה עד כה לא הוא היה ה"בוגד", היית עיוורת כי היה לך אולי נוח להיות עיוורת ומה שקרה כנראה קרה וקורה בהמון מקומות. לא ניסיתי לענות, ניסית לעשות גלובליזציה לבעיה שלך, כולם עוברים את זה, כמעט כולם, השאלה עכשו היא מה עושים?! לא ישנה את דרכיו או כו ישנה.....האמת.....באופן הכי קר שבעולם....שיתפוצץ העולם, למי איכפת, את נשואה 35 שנים.....תסתכלי קצת סביב ותגידי מי נשוי היות 35 שנים?! תרשמי על דף את כל הדברים והמעלות הטובות שלו היום ולאורך השנים ואת הרעות היום ולאורך השנים והתשובה כנראה תהיה שם.

 

[מירית99]

תעזבי את הסיסמאות בצד

אני מצטרפת לדעתן של גדולות וטובות - מיציפיצי, גארוטה, שילה ועוד - ומייעצת לך לעזוב את הסיסמאות של "איך הוא עשה את זה" ו"אי אפשר לחיות בלי כבוד עצמי" ושאר מיני כותרות שטובות למסעות פירסום בחיים של אנשים אחרים, אבל לא טובות לחיי היומיום שאת תצטרכי בסופו של דבר לנהל מכאן ואילך (עד מאה ועשרים). אין ספק, כפי שאת כותבת, שהוא היה פרטנר טוב לחיים במשך 35 שנה, לא החסיר ממך דבר וחיית עמו חיים מלאים ומספקים, הקמת משפחה למופת ובסך הכול - היה לך טוב, אולי אפילו טוב מאוד. לשם מה לך לקום היום ולהרוס את כל מה שיש לך? בשם איזה "כבוד עצמי" שנפגע? נכון, זה לא נעים, אין ספק, אבל בתכל'ס - מה באמת קרה? מה השתנה בחיים שלך בין מצבם לפני יומיים שלושה (טרם הגילוי) לבין מצבם היום? כלום. פשוט כלום. כולנו בני אדם - לכולנו יש מעידות ונפילות, רב פעמיות או חד פעמיות. אבל את יודעת איך אנחנו נמדדים? במבחן התוצאה הסופית. והתוצאה הסופית היא שלמרות מעידותיו וכשלונותיו הוא השכיל לתת לך חיים טובים ומספקים. רק מי שעדיין לא טעם את החיים האמיתיים בחוץ, יכול לייעץ לך בקלות ובחדווה לקום וללכת ממקום שאת עצמך מעידה שהוא טוב בשבילך. אני לא אמכור לך סיסמא שחוקה, אבל את יודעת, לפעמים באמת עדיף להיות חכמה ולא צודקת. תרגעי, תני לכמה ימים לחלוף, תראי שהשמיים לא נפלו לך על הראש באמת (תאמיני לי - יש בחיים צרות אמיתיות, לא כאלה שאפשר לבחור אם רוצים אותן או לא), תדברי עם איש שלך ותגיעו לאיזה סוג של הבנה ששניכם יכולים לחיות אתה. זה לא פשוט, אבל זה אפשרי, בראש ובראושנה לטובתך.

 

[לנושנוש]

חשבת על אפשרות שהבגידות האלה.........

עזרו לו להיות "הבעל המושלם"? שמרו עליו משחיקה בקשר? אולי זה הריגוש שעזר לו להשאר מיני ואוהב?? זה לא פייר וזה לא היה חלק מהסכם ביניכם ובכל זאת יתכן שכל ההתנהגות שלו לא הייתה משחק תאטרון אלה מציאות של איש שמצא את האיזון שלו בחיים.........אולי באמצעים לא קשרים בעיניי החברה........ עובדה, לא הרגשת שהחסיר ממך דבר במהלך כל שנות הנישואין! לא, זה לא אומר שסינגרתי עליו ואת אמורה לסלוח לו מיד. רק לדעתי שזה לא היה משחק כל השנים. בכל מיקרה אני ממליצה על יעוץ זוגי והדברות ביניכם. אולי אפשר להוריד את הקטע של הבגידות ולהשאיר את כל הטוב שבקשר?

 

[לנושנוש]

אחרי שקראתי את השירשור............

במלוא פחות או יותר וכל התחזיות הקודרות על אין זוגיות חדשה וכו'..............אולי כדאי לך לישבור כלים ולהפרד בכל זאת?? לפחות להתרחק מבן זוגך לתקופה? שיצא מהבית בנתיים או לא בנתיים......אולי בעוד חצי שנה תחזרו לזרועות זה של זה או שתהייו מוכנים לתהליך של פיוס או שזאת ההזדמנות שלך להתחיל בפרק חיים חדש? הכי חשוב, על תקשיבי לכל הפחדים, הקשיבי ללב והאינטואיציה ומשם התקדמי.

 

[מלודי6]

מה אגיד ומה אומר

כי דברי נחמתי לא יספקו את כאבך וצערך. כי לא רוויית מים תרווה כאבך וצערך, ולא קבלת הידיעה כאילו איננה הייתה קיימת לעולם. זמנך וחייך הינם יקרים וחשובים, אך לא משום שעברת שנים רבות, אלא כי כל זמן ועת, כל רגע ותקופה חשובים הם ויקרים. הזדמנויות קיימות ונפתחות בכל דרך בה תלכי, החוכמה היא גם לראות ולהבחין בהן. אל נא תלכי בעקבות פחדייך, כי לא הכסף ייתן את ביטחון רוחך, לא דעות קרובייך ואהובייך יחישו את שלמות החלטותייך, וגם לא רתיעת נפשך מהלבד. תני לרגש לחיות, גם אם כואב הוא, גם אם עצוב הוא, גם אם חותך הוא בבשרך החי. כי הפצע יגליד, בבֹא הזמן, בבֹא עיכול תחושותייך והחלטותייך להבא. תני לליבך את הפורקן הזקוק לו, תני לליבך להכיל את האמת הרחבה יותר, בקבלתה ולא הדחקתה, אז גם התבונה תבוא בעקבותיה. כי את אשר היית, לא תחזרי להיות. ואם ליבך יכיל תשובת בעלך, זאת רק את תדעי. אך משהו מתוכך יעלה, יבין ויחכים, והריסותייך הרוחניות יבנו אט-אט, ועוד אור יבוא ויתגלה. ----- "...מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה..." (אורות הקודש ב, שיד)

 

[גווינוויר]

לשלומית היקרה שלום,

לא קראתי את כל התגובות ולכן קבלי את התנצלותי מראש אם אחזור על דברים שכבר נאמרו כאן. כל מגיב/ה תמיד מביא משהו מהנסיון שלו ומהעולם שלו, ולדעתי יש תמיד המון מה ללמוד מנסיונם ומהשקפת חייהם של אחרים, אני בכל אופן עושה זאת כל הזמן ומתחזקת. משבר האמון שאת מתארת הוא טוטאלי. את הנעשה אין להשיב, ומערכת היחסים ביניכם לעולם לא תשוב להיות מה שהיתה עד כה ו.... טוב שכך! מה שהיה היה, וטוב שהיה, ואני מבינה מדבריך שגם היה טוב, וגם זה חשוב. אז עכשיו את ניצבת בפני מציאות אחרת. ואני לא בטוחה שהמילה "טרגדיה" מתאימה כאן. את יודעת כשאת קוראת לזה בשם זה אכן הופך לטרגדיה. אל תכני את זה טרגדיה, תכני את זה בשם חלון הזדמנויות. הזדמנות לראות עכשיו את המציאות קצת אחרת. גברים יאמרו לך, מה בעצם קרה? כלום. עדיין יש לך בעל אוהב ומפרגן, אז יש לו את ה"נישה" שלו. עזבי, סעי הלאה... כלום לא השתנה, אל תכנסי לו בעיניינים האלה והכל יהיה טוב. אני לא מזלזלת בראיה כזו, יש עמה הרבה צדק ואני מייחסת אותה לגברים, שוב, מנסיון חיים. כי הנשים עובדות אחרת... נשים יאמרו לך, בחלקן, מעכשיו תעשי גם את "חיים", "מהצד", וחלקן יאמרו לך "אל תהיי פראיירית, תחתימי אותו, תעזבי אותו, תשפדי אותו" וכו'. איפה האמת? מסתמא, אי שם באמצע... ומה אני חושבת, גם משהו באמצע. ראשית, צריך זמן. לעכל. להרגע. להיות עם עצמך. אל תרוצי עכשיו להתנחם אצל כל החברות!!!! זה יכול להיות מסע מתיש. אני דוקא חושבת על לסוע לבדך לאיזה מקום שקט, ולהשתדל כמה שפחות להעלות את הסיוט הזה, שזה מה שזה עבורך עכשיו. נכון, הפצצה נפלה, וצריך להתמודד, אבל ממקום של יכולת. 35 שנה בנית לך תדמית של בן הזוג ושלך ועכשיו יש רעידת אדמה. אז לאט לך. תחזקי את עצמך בכל דרך שהיא, זה לוקח זמן... והזמן הוא רופא מצוין. אל תרוצי לעורכי-דין ולפרק את הקשר. להתייעץ כן. אבל לא לעשות צעדים שאחר-כך מצטערים עליהם. יכול להיות שתגיעי בעתיד למסקנה שמבחינתך הקשר הסתיים, וזה לא משנה שאת בת 63, כבר הכרתי אנשים רבים בגילאים הרבה יותר מבוגרים שמצאו להם זוגיות נפלאה וחדשה, במיוחד מי שיודעת מה היא זוגיות במשך זמן כל כך רב. אבל זה רק אם תרצי. ו... יכול להיות שתגיעי למסקנה שאת לא מפרקת את הקשר, וזה גם בסדר ואת צריכה להיות שלמה עם עצמך ולא להרגיש "מושפלת". תרגישי טוב עם עצמך עם כל מה שתחליטי. אך זה בעתיד.... עכשיו את צריכה עזרה ראשונה. וזו תבוא לך רק מלעשות עבודה עם עצמך. אני מאוד בעד שיחות עם אשת מקצוע טובה, או עם חברה ממש טובה על מנת להגיע לתובנות. לכן קראתי לזה חלון, כי מסיטואציה כזו שנראית כמו סוף העולם, הרבה אנשים צמחו וגדלו. אני יודעת שזה נשמע לך עכשיו מוזר, אבל מהתקופות הכי קשות בחיים אנשים הפיקו דברים שלא יאמנו! וזה אגב לא שייך בכלל לבעל שלך! זה הסיפור הפרטי שלך! את היית בסדר, היתה לך מערכת יחסים שחשבת אותה לנהדרת, התמסרת לה והיית כנה ונאמנה. זה הוא, זה לא את! תחיי עכשיו כמו שחיית קודם, ואל תכנסי לסרטים של לנסות לברר לאן הוא הולך או אם מי וכו' את זה תעשי לעצמך חוק ובל יעבור. לא לחטט לו במחשב, לא לעקוב אחריו, ולא לצוטט לו לשיחות טלפוניות. את כבר יודעת אם מי יש לך עסק נכון? אז עד כאן. אל תכניסי את עצמך לקטע הזה בכלל!!! זה מקום רע. תשתמשי ב"טרגדיה" כדבריך ליציאה לפרק חדש בחיים!! ואני מאחלת לך, שהפרק הזה יהיה נפלא! פרק של התחדשות, של רוחניות, ושל קבלה באהבה כל החלטה שתחליטי. בין אם ההחלטה תהיה לסיים את הקשר, ובין אם להמשיך. רק שתעשי את זה בשמחה, ובלי רגשות אשמה/קנאה/שנאה/מרירות וכל האיכסים הנ"ל. ובלי סיפור קטן אני לא יכולה, אז הנה סיפור אמיתי לגמרי: חברה לא ממש קרובה שלי, גילתה כי בעלה מנהל רומן עם אשה גרושה ביישוב שלהם במשך זמן די רב. ליתר דיוק לא היא גילתה זאת, אלא בנה בן ה-16... מה שהפך את העניין לחמור עוד יותר מבחינתה. הם פנו לייעוץ, הוא הבטיח שהסיפור נגמר, חזר הביתה, ובגיל 40+ הם עשו עוד ילד והאהבה פרחה.... לילד שנולד אמרנו צריך היה לקרוא "אתם רואים הוא שלי". כי החברה הזו גרה ביישוב קטן ו"כולם" ידעו על הבגידה, כמו ש"כולם" הגיעו לברית המפוארת שהם ערכו... ולהמשך? יאללה... אז איפה היינו? אחרי הברית והצלצולים, והטיול לאירופה והסלון החדש, והשיפוצים וכל המתנות שבעלה היה צריך לתת כדי "לפצות". גונבה לאוזניה השמועה כי בעלה נראה עוזב את ביתה של אותה אשה גרושה ביישוב. הפעם החברה הזו שכרה בלש פרטי, והתמונות המרשיעות לא אחרו להגיע. מה עשתה? ארזה את חפציו, הניחה אותם אחר כבוד מחוץ לדלת. ושיגרה אותו לביתה של אותה אשה. גט? - הוא לא הסכים לתת. כי אחרי הכל, מה היה לו רע בבית? אשה טובה, ילדים נהדרים, אז יש לו "תחביב", זה סיבה להתגרש? הבעל הנ"ל עבר לגור עם המאהבת, אבל לגור עם מאהבת זה כבר סיפור אחר. יש לה ילדים מהבעל הקודם, פח להוריד, אספות הורים ללכת. ואז הוא אמר: רגע רגע, בבית שלי אף פעם לא הורדתי את הפח... לאסיפות הורים של הילדים שלי אף פעם לא הלכתי.... וכעבור תקופה, קרה דבר מפתיע לא פחות. הבחורצ'יק קיבל התקף לב! (ספור אמיתי לגמרי!). מבית-החולים הוא טילפן לאשתו, בכה וביקש סליחה, הוא רוצה לראות את ילדיו הבוגרים לצידו, ולא את ילדיה של המאהבת. הוא מבקש שאשתו תבוא והוא מבטיח להם גדולות ונצורות. אין בעיה, ענתה לו אשתו. אבל קודם אתה חותם לי על כמה עניינים. והוא חתם גם חתם. חתם את הבית, ואת העסק ואת הרכב ואת הפנסיה והביטוח חיים וחתם אבטחת הכנסה לכל החיים!! כי המציאות הכלכלית בלעדיו לא היתה ממש קלה לה. כשהיה לה את כל הבטחון הכלכלי בעולם, היא נתנה לו לשוב. ו... אגב, חתמה איתו על "נישואין פתוחים" את עושה מה בראש שלך ואני מה בראש שלי. מה בראש שלו? אחרי התקף לב קשה, ואחד אחר שהוא חטף אחרי חצי שנה? בראש שלו הבריאות שלו שהוא מפחד ממנה פחד מוות. ואשתו? מטפלת בו מאוד יפה, נתנה לו לחזור לבית המפואר שעכשיו הוא על שמה, הוא נהנה מהילדים המקסימים שלו ומכל מה שאשתו עשתה עבורו כל השנים בלי להיות חתומה על העסק והרכב והפנסיה וכל השאר.... אז יש שיגידו שזה מגעיל. אני לא נמנית עליהם... נכון שזה לא מתאים לכל אחת. אבל האשה הזו, חיה בשלום עם עצמה, היא יכלה ללכת עם ה"כבוד" עד הסוף, והחליטה ללכת בדרך אחרת. תעשי שלומית רק מה בראש שלך!! רק את יודעת מה טוב בשבילך, אבל בשביל זה את צריכה קודם כל לדעת מה את רוצה, ואיפה את עומדת וזה לוקח קצת זמן.