שאלה קצת מוזרה..
זה יהיה שאלה קצת מוזרה ולמען האמת בשבילי גם נורא מביכה אבל אני חייב לשתף ולפרוק.. אז תתכוננו
... תגידו.. מישהו (ומישהי כמובן
פה שהיה בטיפול/עדיין בטיפול - מרגיש שהוא אוהב את הטיפול? כאילו ממש נהנה מללכת לשם ולדבר? שזה כיף לו ההרגשה של ה'פורקן' הזו? שהוא ממש לא יכול בלי זה? שהוא נקשר לכל הקונספט הזה?
אני כבר בטיפול חצי שנה (עם המטפלת הנוכחית. היו לי עוד שני מטפלים בעבר אבל לתקופות קצרות יותר, פחות התחברתי אליהם מבחינה אישית וגם לגישה בה הם טיפלו..). אני מרגיש שעברתי שינוי מאד משמעותי במהלך הטיפול והשגתי המון דברים בחודשים האחרונים ועברתי המון מכשולים שלא האמנתי שאני מסוגל לעבור (השגתי חברה, עברתי ריאיון עבודה, הופחתה אצלי החרדה בצורה משמעותית בלא מעט מקרים, ובכלליות פיתחתי יותר איזושהי תחושת מסוגלות וביטחון עצמי- דברים שלפני כמה זמן לא האמנתי שאני בחיים מסוגל...עם זאת, כמובן אגב חייב לציין שעדיין ההרגשות האלו של החוסר מסוגלות בכל מיני תחומים בחיים קיימות אצלי, אבל אני לומד לאט לאט לנסות פחות לתת להם משקל ומבין שאלו כל מיני 'קולות' שבאים 'להוריד' אותי והן פוגעות לי בביטחון ולא בהכרח משקפות את מי שאני באמת...כן אני יודע זה נשמע קצת סכיזופרני אולי אבל זה מעודד אותי..).
לאחרונה אני חושב על להפסיק את הטיפול /לצמצם אותו. זו מחשבה שעוברת לי לא מעט זמן בראש בעיקר כי הרגשתי שהאיכות של הטיפול ירדה. אגב אני לצערי גם מרגיש שאני עדיין לא מצליח להביא את עצמי להתבטא שם לגמרי 'בחופשיות' ולהגיד כל מה שיושב לי על הלב (ויש לא מעט..).
אתמול ברגע של פזיזות הודעתי למטפלת שלי בהודעה שאני מעוניין להפסיק את הטיפול כי אני 'מרגיש שזה פחות נחוץ לי' . אמרתי לה גם שיכול להיות שעוד אחזור בהמשך ויכול להיות שלא אבל כרגע אני לא מרגיש צורך ובכלליות כמובן שאני מאד מודה לה כי היא עזרה לי לעשות שינוי מדהים בחיים (מה שבאמת אני מרגיש..). זמן קצרצר אחרי זה הגיעו 'הסרטים' ופתאום הרגשתי חרטה עמוקה על הצעד הזה. היא גם רשמה לי שהיא נוראה מופתעת מזה ושהיא תשמח, אם אני מרגיש בנוח ומעוניין, שנדבר בכל זאת - או בטלפון או בפגישה כדי לנסות להבין למה וגם במידה ובאמת אחליט אז לסכם /לסיים לבינתיים.. בסוף החרטה הובילה אותי לומר לה את שעל לבי - אמרתי לה שהתחרטתי ושאני לא בטוח רוצה להפסיק לגמרי אלא רק לקצץ את הפגישות.. אני לא מבין למה אני כזה נקשר לטיפול הזה פאק! (אגב יש סיכוי שהיא עשתה לי פה איזה מניפולציה רגשית כזו של פסיכולוגים?!).. כאילו חשבתי לעצמי לפני הטיפול - אני אלך לתקופה אלמד להבין את 'המנגנון' שלי בראש, להתמודד איתו, לפרוק וזהו.. ובמיוחד שעשיתי התקדמות אדירה בחודשים האחרונים וכביכול על הנייר הכל טוב לי בחיים כרגע (אני לא נאיבי זה ברור לי שזה לא יישאר ככה לעד ההתלהבות האדירה שלי) - אז למה אני לא מסוגל לעזוב? מה יש סיכוי שאשכרה אני אוהב/מכור לזה?!
זה ישר הזכיר לי את הקטע ב- fight club שהם הולכים הרבה לכל מיני קבוצות טיפול אנונימיות כי הם אשכרה מכורים לזה!
תכלס לא מצפה מכם באמת לאיזשהם תשובות זו בעיקר הייתה פריקה.. אבל כמובן שכל תגובה תתקבל בברכה - שבת שלום
זה יהיה שאלה קצת מוזרה ולמען האמת בשבילי גם נורא מביכה אבל אני חייב לשתף ולפרוק.. אז תתכוננו
אני כבר בטיפול חצי שנה (עם המטפלת הנוכחית. היו לי עוד שני מטפלים בעבר אבל לתקופות קצרות יותר, פחות התחברתי אליהם מבחינה אישית וגם לגישה בה הם טיפלו..). אני מרגיש שעברתי שינוי מאד משמעותי במהלך הטיפול והשגתי המון דברים בחודשים האחרונים ועברתי המון מכשולים שלא האמנתי שאני מסוגל לעבור (השגתי חברה, עברתי ריאיון עבודה, הופחתה אצלי החרדה בצורה משמעותית בלא מעט מקרים, ובכלליות פיתחתי יותר איזושהי תחושת מסוגלות וביטחון עצמי- דברים שלפני כמה זמן לא האמנתי שאני בחיים מסוגל...עם זאת, כמובן אגב חייב לציין שעדיין ההרגשות האלו של החוסר מסוגלות בכל מיני תחומים בחיים קיימות אצלי, אבל אני לומד לאט לאט לנסות פחות לתת להם משקל ומבין שאלו כל מיני 'קולות' שבאים 'להוריד' אותי והן פוגעות לי בביטחון ולא בהכרח משקפות את מי שאני באמת...כן אני יודע זה נשמע קצת סכיזופרני אולי אבל זה מעודד אותי..).
לאחרונה אני חושב על להפסיק את הטיפול /לצמצם אותו. זו מחשבה שעוברת לי לא מעט זמן בראש בעיקר כי הרגשתי שהאיכות של הטיפול ירדה. אגב אני לצערי גם מרגיש שאני עדיין לא מצליח להביא את עצמי להתבטא שם לגמרי 'בחופשיות' ולהגיד כל מה שיושב לי על הלב (ויש לא מעט..).
אתמול ברגע של פזיזות הודעתי למטפלת שלי בהודעה שאני מעוניין להפסיק את הטיפול כי אני 'מרגיש שזה פחות נחוץ לי' . אמרתי לה גם שיכול להיות שעוד אחזור בהמשך ויכול להיות שלא אבל כרגע אני לא מרגיש צורך ובכלליות כמובן שאני מאד מודה לה כי היא עזרה לי לעשות שינוי מדהים בחיים (מה שבאמת אני מרגיש..). זמן קצרצר אחרי זה הגיעו 'הסרטים' ופתאום הרגשתי חרטה עמוקה על הצעד הזה. היא גם רשמה לי שהיא נוראה מופתעת מזה ושהיא תשמח, אם אני מרגיש בנוח ומעוניין, שנדבר בכל זאת - או בטלפון או בפגישה כדי לנסות להבין למה וגם במידה ובאמת אחליט אז לסכם /לסיים לבינתיים.. בסוף החרטה הובילה אותי לומר לה את שעל לבי - אמרתי לה שהתחרטתי ושאני לא בטוח רוצה להפסיק לגמרי אלא רק לקצץ את הפגישות.. אני לא מבין למה אני כזה נקשר לטיפול הזה פאק! (אגב יש סיכוי שהיא עשתה לי פה איזה מניפולציה רגשית כזו של פסיכולוגים?!).. כאילו חשבתי לעצמי לפני הטיפול - אני אלך לתקופה אלמד להבין את 'המנגנון' שלי בראש, להתמודד איתו, לפרוק וזהו.. ובמיוחד שעשיתי התקדמות אדירה בחודשים האחרונים וכביכול על הנייר הכל טוב לי בחיים כרגע (אני לא נאיבי זה ברור לי שזה לא יישאר ככה לעד ההתלהבות האדירה שלי) - אז למה אני לא מסוגל לעזוב? מה יש סיכוי שאשכרה אני אוהב/מכור לזה?!
זה ישר הזכיר לי את הקטע ב- fight club שהם הולכים הרבה לכל מיני קבוצות טיפול אנונימיות כי הם אשכרה מכורים לזה!
תכלס לא מצפה מכם באמת לאיזשהם תשובות זו בעיקר הייתה פריקה.. אבל כמובן שכל תגובה תתקבל בברכה - שבת שלום