שאלה קצת מוזרה אבל אשמח למענה

arana1

New member
לא נכון ולא מעניין להתייחס לשאלה לא פתורה ככה

אין ספק שהאנושות לא יודעת לחבר בין הקבוע למשתנה,
ובגלל זה גם אין אהבה,
אבל באותה מידה ברור שהתרבות, המדע, האמנות, ובכלל כל ההתנהלות האנושית עד לפרטי השיגרה, מבטאת מאמץ מתמיד, גם אם לא מודע, או מאוד עקיף, לפתרון השאלה הקיומית הזאת.

לא נכון להתייחס לחוויית החיים כעובדה, כהוכחה, הדברים חולפים ודועכים כי הפער בין הקבוע למשתנה עדיין תהומי לגמרי, אבל זה לא אומר שהוא נצחי, ממש לא.
 
נכון אך לא סותר את דברי

כי לא אמרתי שזה היה לעד ככה זה כך עכשיו ותמיד יש שנוי גם כרגע אפשר להרגיש רגעי אהבה הרגשתי כך לפעמים , לכן לא מבין איפה אתה סותר אותי כי בעצמך אתה אומר שזה השלב כרגע אז איפה ההתנגשות
 
זה לא חלף לי עם אנזל או עם אנשים אחרים

כולל איתך ,חלק מזה שאני ממשיכה לדבר עם הסובב אותי שבאותה מידה שאין לי בדיוק מושג מה הולך אצלי בראש- אני מלאת תמיהה לגבי כל הסובב אותי.
מסתורין חלק ממנו הוא זרות - וקרבה לא ברור לי על סמך מה נרקמת .
אני לא מבינה את החלק הזה-

זה יפה שמשתנים כן.
אבל למשל כשאתה מדבר עם אולה ואתה חושב שהיא יכולה להיות
מישהי שתשכב , תנשק , תלד איתה ילדים -
זה לא מפחיד אותך שהיא באותה מידה יכולה להפוך לזרה לך?
זה לא מפחיד שהיא יכולה להיות קרובה לך אבל זרה באותו זמן?
זה לא מפחיד שהיא יכולה להיות קרובה מדי שלא תחוש את הזר שבך?

כשחולפים לי המחשבות האלה אני לא רוצה מעצב \דיכאון
שלא לגעת באף אדם ולא מהפחד להפגע,
אני לא רוצה לגעת בשום דבר שאין בו קדושה - ושיכול ללכת לאיבוד.
לא הפסקתי לאהוב שום דבר רק צריך את החיכוך הנכון והניצוצות ניתזים לכל עבר -
אבל כן דברים צוברים משקעים , חלומות נכזבים, מקומות לא מדוברים , נגיעות לא חודרות ולא חדירות ...

קשה .
אני לא יודעת מה זה להפסיק לאהוב אדם , אולי אנשים מסוימים בשנים יעברו נפרדים - מתפצלים לשניים - אלה שהיו ואלה שהינם מולך וכשאתה רוצה לגעת -
אתה נוגע במה שהיו ובמה שהינם מתקשה כי נטל הזכרון מכביד על החיבור מחדש לעולם שנוצר בינכם - שהוא ממלכה חדשה?

התחושה שלי שאלה שחיים בראשנו אינם דווקא האנשים שהכרנו ואלה שהכרנו אינם דווקא האנשים שהינם...
ולכן לא בטוח שמישהו מכיר מישהו בכלל- אבל גם הזווית של הצופה מתוך הביקוע האישי שלו יפה למדי.
 
לא אמרתי כך

את מפספסת אמרתי שאת אולי תסמני או תחברי לאדם אחר בזמן מסיום יותר וזה עניין הסלקטיביות או מה שאומר ארי כפרטי כללי לא חושב שאת מפסיקה לאוהב גם אני לא את פשוט מתמקדת יותר באדם שכרגע עמך בקשר וזו סלקטיביות וזה יפה לא ראוי לגנאי את לא שרמוטה נטית שמוצצת לכל מה שזז וזב טוב האם זה יכאב לי ?או חאחר ?שרוצה קשר עמך התשובה היא כן אבל זה לא משנה את צריכב לעשוצ מה שטוב לך תמיד ומי שואהב אותך באמת ידע לשחרר , אני מנסה משתדל לתת לך את מקומך אני לא אלוהים אז לא בטוח יצליח לי ,בנוגע לאולה לא הבנתי מה אמרת אני לא רוצה ילדים ממנה ולא רוצה שתנשק אותי ולא רוצה כלום אני בקושי מתקשר איתה היא בחורה מדהימה בעיני אבל לא כל מה שאת מתארת היא גם מאוד זרה לי את פחות קיצור לא הבנתי מה הקשר לאולה .
 
פאק.

לא יודעת איך אף אחד לא נעצר.
אבל למרות שבאיזשהו מישור חיברתי ,
המחשבה שיכול להיות שכל הפארנויה וההזיות היו לובשות צורה אחרת לגמרי אם פוגשים אדם שמקיים או סביבה שמקיימת שוויון בין הנראה לנשמע, המסך לממוסך , החלום למציאות.

וואו.
זה יכול להסביר למה כל המידות הטובות בשבילי מאוד הפוכות-
כלומר למשל אי הבנת הציניות , הכנות הנוטפת , ההקשרות לאדם אחר בעוז,
העובדה שאי אפשר שמישהו יצפה ממך אלא רק מה שעולה ככנה , החיבורים היצירתיים, הציטוט מקור כדבר חדש בפני עצמו, שוויון הזמנים, מה שנתפס כחוסר "נימוס" ו"קשב" לאחר- או חוסר מיומנות חברתית , הדמויות כאמת לעולם , הגישה בכלל שהיא יותר רב נרטיבית ופוליפונית .

זה כאילו חריץ שממנו מדלגים כל המוזמנים , אותיות השפה , רוחות הנפש...

אגב כשהתחושה הזו עולה זה מזכיר לי את הרבי שרצה לברוח מחטאי העולם שבטח מוכר והוא גר במערה (נדמה לי עם בנו) ואכל חרובים לשרוד. כשיצא מחמת קדושתו נשרף העולם- כשהביט ימינה עלה באש הכל , כשהביט שמאל גם כן -
ולכן חזר לפרישותו ולקריאת התורה. ויש עוד סיפורים שמעידים על אנשים שהפכו לגל עצמות .

אז לא ברור לי איך לפעמים מעכלים את הדברים האלה כשאתה פוקח עיינים ואתה לא נהפך לגל עצמות. ממש עכשיו. ואז אני מביטה בכל הרגעים שסביבי ואין לי מושג איך לחבר את זה - כיותר מתיאוריה ואין לי ספק שאם אני מבינה את זה ואת חשיבות של זה - זה הרבה יותר מתיאוריה בראש שלי , עונג מנטאלי , שזה חי ובועט ואז אין לי מושג איך זה נעצר ונבלם ואני לא הופכת לגל עצמות עם לסת משקשקת ...

אין לי מושג איך אנשים לא עוצרים קפואים כשהם מתבוננים בזה להתבונן בקרן אור חורקת שפתאום כל חלקיקי האבק בה מתאבכים לדפוס ברור עם צורה , טעם , מתיקות ורוך שמחדדים להם את המוח להיסטריה.

כן כן , ברור ומשקף את כל הזמנים . לך תבין. עולם מוזר
 
לא מתמצאת, מרגישה לא שייכת...

מאז שיש לי ילדים - הרבה יותר טוב! אני כן מתחברת לכל הפעילויות ילדים, נהנית מזה שלילדים שלי יש אפשרות כזו ואני כאמא "נותנת" אותה, אז יש לי "יעוד", זה משנה לגמרי את התמונה.
בלונה-פארק עצמו עם הצעקות השמחות היה אחלה, בתור קשה...
לי דווקא יש בעיה עם מקומות קטנים עם הרבה אנשים. אז אני מרגישה צפיפות, גם של אנשים עצמם, וגם עומס של קול. זה מוציא אותי מאיזון
 

arana1

New member
גם אני אותו דבר

דווקא כהורה לילדה הרבה פעמים מוצא את עצמי במצב שסוף סוף טבעי לי וספונטני ומשמעותי לי וזה לחלוטין לא "ריפא" אותי מכל הקטעים האוטיסטים שלי כמו עומסים של קולות ופרצופים.
אפילו להפך, אם כבר אז קיומה של הילדה בקיומי דווקא העצים את האוטיזם אצלי.

לא יודע, אולי בכל מקרה לאוטיסטים תמיד גם קל יותר עם ילדים, אבל גם מאוד מתחבר לזה שאת כותבת שמרגיש מאוד מחובר ונהנה מהתפקיד שלי כמאפשר, כמישהו שהאמנות שלו זה להיות ברקע, לא מורגש, כמעין מצע המובן מאליו בשבילה.
 
אני לא אמות מזה , אבל אני מעדיפה להמנע

אני צריכה מרחבים יותר פתוחים (בית קפה בחוץ) -
המוזיקה וכמות האנשים והחנויות מסחררת אותי ופעם גם הייתי הולכת לאיבוד.
גם כמות האנשים יוצרת אצלי תחושה של פאניקה או לפחות סלידה חזקה ורצון לברוח - זה לא לכל הסיטואציות ותמיד .

למשל בצבא הייתי אוהבת מאוד לעלות לאותו קניון ליד הבסיס שהכרתי היטב וידעתי באילו פינות יהיה שקט (לעומת הרחוב הסואן) בשעות הבוקר המוקדמות לפני שהבסיס נפתח (שש וחצי שבע) ולשבת לקרוא ספר או לנמנם ולהנות מאוד שכל המרחב הענק שבדרך כלל עמוס באנשים כמו קן צרעות ריק-
ההתרוקנות , הניגוד, ההקלה , הבטחון במקום מוכר והסיטאוציה הנוחה של התכרבלות בספסל קטן שבלט שם בפינה נסתרת עם ספר אהוב ממש נעמה לי .

אבל כשלעצמו? אני מתרגלת אחרי כמה דקות אבל בדרך כלל אחפש את היציאה.
יותר מדי עיינים ,קולות , אנשים ובלבול .
 
בנוגע לתנועה שאני רואה

אצלך ובכלל אצל בני אדם אני שם לב שאדם שהוא יחסית הדדי נוטה לנוע לכל הכוונים ולעזוב את הישן למען החדש ככה אני שם לב , כלומר הוא לא יכול להשאר עומד במקום עם אדם אחד או השקפה אחת או אהבה יחידה אלא הוא נע ברוח בכל המרחבים בכל העולמות בכל שביל ושביל ,עכשיו יש בזה הרבה יופי והרבה כאב נתתי את הדוגמה עם סופי שהיה לנו קשר עמוק וברגע אחד נתקתי אותו אני

חושב שהותפעה הזו היא הופעב אוטסטית באופן מסוים ניתוק מן המוכר אך עדיין חוט המחשבה מקודד בך זהות גוף אל רוח בתוכך ,אני סובל מזה הרבה גם באופן אקטיבי וגם באופן פאסיבי גם כמתנצק וגם כמנותק עכשיו השאלה עד כמה זה כואב ומאיפה יותר אין לי מושג , קיצור כל העניין של למצוא כל רגע פיפס אחר כל

רגע אור או חושך ולא שהיה מונח לפניך נשמע לי רומנטי מידי מיסתורין וזה זה יפה אך גם מצמית לא מחפש אחרי השואו הזה כל כך כאלו נשבר על הליצן אבל זה עושה לי רע זה לא אני אין לי כל כך מילים לתאר את זה חוץ מזה שאני נפגע שיש נתק מין רצף קבוע מין אדם מסיום או

אפילו השקפה או זווית או טעם באומנות אפילו כל שבירה של הקו הקבוע מערר אותי לגמרי חזרתיות וזה .... בנוגע לאדם אני לא מכיר אותו כל כך

אז אין לי שמץ אהל אם קשר קצר מועד עושה לל טוב תהני לי זה עושה רע כל פרידה או נתק מאדם שהתחלתי עמו קשר ימוטט אותי לגמרי לכן אני נמנע מליצור קשר לגמרי

ואני לעומתך מצטער על כל קשר שיצרתי אפיחו עם משפחתי אפילו עם מאי היה עדיף להיות ללא כלום ריק בחלל לא משפחה עבר אלוהים או ערך להיות אדמה בלי פרחים או דמש מעל להיות גוש קרח נמס בלב זה דעתי
 

arana1

New member
להפך

ככל שהאדם הדדי יותר כך הוא נוטה ויכול ליחיד.

היכולת לנוע דרך אין סוף דרכים היא שמאפשרת תנועה לאחד,
ככל שהדברים מקוטעים יותר,
מופרדים יותר,
ולפרטים קטנים ככל האפשר,
הם קוהרנטים יותר.

האמת הזאת סותרת את האינטואציה הפשיסטית שעדיין מדריכה את רוב הפרטים בחברה אבל עם הזמן היא נחשפת יותר ויותר.

אולי חזרתיות גם היא גישה שמבטאת סוג של פתרון למקוטע
 
איפה אמרתי אחרת .

אולי אני מתנסח לא טוב אבל אני חושב שדרך הרב דרכים מוביל לדרך אחת , אני מזיין על זה תמוח תמיד דרך תנועה רב כוונית נגעים על שביל אחד אדם אחד וזה קורה גם דרת בירור של האיד עם הרבים ונעבר בין מקטעים ורציפות תקוע או נעה
 
אני מזדהה עם התחושה שאתה מציג

כשאני חושבת על זה היו הרבה פעמים בחיים שהצטערתי על הקשרים -
זה תלוי באיזה מקום אתה נמצא.

גם עכשיו הדממה קורצת כי היא לא מותירה משקעים ,
מצד שני אני כבר התעייפתי עם הטלטלות שסדר הגודל שלהן לא משנה
בין קצר הטווח לארוך , בין הקרוב לרחוק, אלוהים לכלום אפסי ועגלגל.

אי אפשר להמנע מקשר עם בני אדם
או מהצורך בו-
אי אפשר לכבות את הסבל ואיחולי המוות לכאב,
אבל אפשר להשלים עמו ולחקור דרכו את הדברים
ואולי אז הטלטלה פחות סוחפת.

בכנות אני ממש אבל ממש שונאת את הנע-נד הזה.
מעניין אותי להגיע לחלק שמחבר בין הנע - נד יחד ויוצק בו איזו צורה ,
משמעות, אני קצרת רוח כבר בין כל השלבים האלה וממש מנסה לשמור
על ראש פתוח ולא אדיש לקיומם.
 
אפשר לפרוש חלקית

או יותר נכוו לנסות לברר את הקשרים ולהיות סלקטיבי יותר ולא להזדיין עם כל מה שזז ,זה אפשרי בעיני לי קשר עם בני אדם עושה רע אני חושב רק אליהם ולא יכוח להשום כמו לחשוב על מנת הסם הבאה זה לא טוב לי , מעדיף להיות באני העצמי שלי ולחשוב על היצערה מתוך עולמי ולא מפגש עם הזולת לא מסייע לי להפך הוא גורם לי חטשטש בין הגבולות הפנמים בין החומות וגורם לי לשקוע רק במציאות ולא בדמיון ולכתוב ביוגרפיה שונה משירה היא נוגעת ביש וכמעת לא באיין היא מסמך ולא עולם חוץ גופני לפחות אצלי ולא בא לי על זה בא לי גם וגם חא רק דוח ותו לו .
 
למעלה