הר הבית ההסטוריה שלו
הר הבית הוא אחד המקומות המרתקים ביותר מבחינה הסטורית ודתית. אני אנסה לתאר את ההסטוריה שלו ואת פשר שני המסגדים (שאחד מהם הוא כלל אינו מסגד). עד המאה העשירית לפני הספירה, הר הבית היה גבעת טרשים צפונית לירושלים של אז (עיר דוד, דרומית להר הבית, איזור סילואן של היום). במאה העשירית לפני הספירה נבנה בית המקדש הראשון. בית המקדש הראשון נחרב בשנת 586 לפני הספירה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולמעשה אין ממנו שריד ארכיאולוגי. (במוזיאון ישראל יש רימון משנהב עם כתובת המתייחסת לבית המקדש, אך קיים חשד כבד שמדובר בזיוף). לאחר כיבוש בבל על ידי הפרסים הותר ליהודים לחזור ליהודה ולבנות מחדש את בית המקדש. בשנת 515 לפנה"ס נחנך הבית השני. בראשית פעילותו היה הבית השני עלוב לעומת הבית הראשון, והמסורת מספרת שזקני העם, שזכרו את הבית הראשון, פרצו בבכי בראותם את הבית השני לנוכח עליבותו. עם השנים צבר בית המקדש כסף (ממיסים ותרומות) ולאט לאט הפך למקדש מפואר. השינוי המשמעותי ביותר היה בימי הורדוס, לקראת סוף המאה הראשונה לפני הספירה. הורדוס בנה את בית המקדש מחדש. הוא לא הסתפק בבניית הבניין אלא שינה לחלוטין את הטופוגרפיה של הר הבית. הוא הרחיב את ההר והפך אותו לשטוח. איך מרחיבים הר? המדרון של ההר יורד מצפון לדרום. בחלק הדרומי של ההר הורדוס בנה קמרונות ועליהם שם משטח, ואת החלק הצפוני חצב. בצורה זו התקבל מישור מוגבה שזהו בעצם שטח הר הבית עד היום. ההר היה מוקף מכל עבריו בסטווים (מעברים מקורים הפתוחים לצד הפונה להר) כאשר הסטו הדרומי היה הגבוה והמפואר ביותר. הכניסה הראשית היתה גם היא מצד דרום, דרך שני שערים שנקראו שערי חולדה, וניתן לראות את שרידיהם עד היום. בית המקדש השני חרב בשנת 70 לספירה על ידי טיטוס. לאחר שהחריבו את ירושלים, לא איפשרו הרומאים ליהודים לחזור לעיר. הלגיון הרומי העשירי חנה בעיר ומנע מיהודים לנסות ולחזור לירושלים. בימי אדריאנוס הוחלט להקים עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. עד היום החוקרים חלוקים בדיעותיהם האם מרד בר כוכבא (132-135) פרץ עקב הקמת איליה קפיטולינה או הקמת איליה קפיטולינה היוותה עונש עקב המרד. במאמר מוסגר אציין שיש שירשור מהיום בבוקר שמתייחס לכך שקווי המתאר של איליה קפיטולינה נשמרו בעיר העתיקה עד היום. לאחר התנצרות האמפריה הרומית, המשיכו הביזנטים להשאיר את ההר בשיממונו מסיבות דתיות אידיאולגיות. בברית החדשה, בלוקס 19 מתואר כיצד ישו משקיף על ירושלים, בוכה ומתנבא על חורבנה ושלא ישאר בה אבן על אבן. על מנת לקיים את נבואתו הביזנטים אסרו בניה על הר הבית, והפכו אותו לאתר האשפה של העיר. (בהר הזיתים קיימת כניסה בשם דומיניס פלאויט, האדון שבכה, המציינת את בכיו של ישו על גורל ירושלים). בשנת 638 כבשו המוסלמים את ירושלים ללא קרב. המסורת המוסלמית מייחסת את כיבוש ירושלים לעומר איבן חטאב, שעל שמו נקרא מסגד עומר. כאן המקום לציין שמסגד עומר כלל לא נמצא על הר הבית, ושמו של המבנה שבטעות מתייחסים אליו כאל מסגד עומר הוא בעצם כיפת הסלע. מסגד עומר נמצא מול כנסיית הקבר. (אגדה מוסלמית מתארת כיצד הפאטריארך של ירושלים הזמין את עומר להתפלל עימו בכנסיית הקבר. עומר סירב, ונחמק זאת בכך שאם יתפלל בכנסיה, לאחר מותו חסידיו יכריזו על הכנסיה כמסגד. במקום זאת הוא העדיף להתפלל מול הכנסיה. ואכן, המסגד מול כנסיית הקבר נקרא מסגד עומר, והטענה המוסלמית היא ששם התפלל עומר). כיפת הסלע הוקמה בשנת 685 לספירה על ידי עבד אל מאלק. הכיפה איננה מסגד (אל ג'מעה) ואינה משמשת לתפילת ציבור. הבניין מחפה על סלע השתיה. המסורת המוסלמית גורסת שמוחמד טס על אל בוראק, בהמה אגדתית קטנה מסוס אך גדולה מחמור, פניה כפני אישה ובעלת כנפי טווס. בהר הבית מוחמד נפגש עם משה ישו ונביאים נוספים, וממנו עלה השמימה ונפגש עם אלוהים. הסלע ממנו עלה מוחמד הוא סלע השתיה שעליו מחפה כיפת הסלע. האגדה נשענת על פסוק מהקוראן: "ישתבח זה אשר הסיע את עבדו מן המסגד הקדוש (מכה) אל המסגד הקיצון...". המסגד הקיצון בערבית הוא אל אקצא, ומכאן השם של המסגד בדרום הר הבית. המבנה הנוכחי הוא המבנה המקורי שהקים עבד אל מאלק אם כי הוא עבר שיפוצים (כולל החלפת הכיפה, החלפת האריחים שנותנים לו את הצבע ועוד). מסגד אל אקצא, הנמצא בדרום ההר הוקם כמסגד עץ פשוט מיד לאחר כיבוש העיר. בתחילת המאה השמינית, הרס החליף האומאי אל ואליד (בנו של עבד אל מאלק) את מסגד העץ והקים מסגד אבן מפואר, אולם המסגד חרב ברעידת אדמה בשנת 746. מאז המסגד הוקם ונחרב מספר פעמים, כאשר המבנה של היום הוא בבסיסו המבנה משנת 1035 שהוקם על ידי החליף א- ט'אהר. גם המבנה של א-ט'האר ניזוק פעמים רבות ונזקק לשיפוצים רבים, כאשר הפעם האחרונה היתה עקב רעידת האדמה של שנת 1927. הסיבה להרס החוזר ונשנה, היא שהמסגד אינו בנוי על שכבת סלע, אלא על הקמרונות שבנה הורדוס. עקב הבניות החוזרות והשיפוצים השונים, ניתן לראות במבנה הנוכחי בניה מתקופות רבות החל מהתקופה האומאית ועד למאה העשרים. כאשר הצלבנים כבשו את ירושלים בשנת 1099, הם "ניצרו" את ההר. בניגוד לביזנטים, הצלבנים מצאו את ההר עם המבנים המרהיבים והחליטו להשתמש בהם לצרכיהם. את כיפת הסלע הם הפכו לכנסיה בשם טמפלום דומיני (מקדש האדון). היתה זו אחת הכנסיות החשובות ביותר בעיר הצלבנית, שניה רק לכנסיית הקבר. כאשר היו מכתירים מלך חדש, אחד משלבי הטקס היה מצעד מכנסיית הקבר (בה היה נמשח המלך) לכניסיית האדון, והמלך היה נוהג לשים את הכתר על מזבח כנסיית האדון. גם בארועים חשובים אחרים היו נוהגים לקיים תהלוכה מכנסיית הקבר לכנסיית האדון. מסגד אל אקצא היה בתחילה ארמון המלך. לאחר מכן הוא ניתן לאנשי המסדר הטמפלרי ששינו את שמו לטמפלום סולומון - מקדש שלמה. בקמרונות מתחת למבנה השתמשו בין היתר כאורווה, ומכאן השם אורוות שלמה. לאחר כיבוש העיר מחדש על ידי צאלח א'דין (1187) ההר חזר לידים מוסלמיות, ולמעשה מאז ועד היום הוא מנוהל על ידי המוסלמים ברציפות.
