אלף פירושים
ועוד אחד. אז מה שאני הבנתי זה ככה: מאירקה מנסה למצוא כל נימוק לשנע את הבוכה שלו להפסיק לבכות. אז הוא לא נופל לההוא הישן והמטופש- "כשאת בוכה את לא יפה", אלא משתמש במין כפל לשון, תפסיקי לבכות, כדי לא לבזבז את הדמעות היקרות שלך.... המילה "יקרות" היא דו משמעית כאן: dear או precious, מצד אחד, אבל גם expensive מצד שני. מאיר כמובן לא יפספס כפל לשון, אז הוא משחק עליו והולך איתו עד הסוף, שמחירי הדמעות עולים, ומפלס המלח יורד, והמשפט הזה מקפל בתוכו את "המצב", והמיתון, ו"הם", כמו שיוסנט כתב- ה"הם" האלה ששולטים שם בבורסה של החיים, ובמניות המלח. אז המלח הופך יקר, ואיך קשור כאן מלח? אז מה שלי נראה זה שמרוב שהבוכה שלו בוכה, אז עוד מעט כבר בקר, ואם היא לא תעלה כבר לאוטו, הם יוכלו לשבת ולעשות שם פיקניק קטן עם פת לחם ועם הדמעות שלה. כמובן שהוא יעדיף שהיא תעלה כבר לאוטו והם יסעו הביתה- אבל זה הרמז המעודן הזה שמביא לה את השחרית והשחר מהצד ביחד עם היוקר.... אז עם כזה שכנוע היא בטח כבר חייבת להפסיק לבכות, כי בטח כבר מתגנב לה חיוך מההתחכמויות שלו, וזה כל כך אמיתי..... ואולי, יש עוד, שהוא אומר לה בעצם: הקשיבי נא, דמעות זה דבר מאוד יקר בימינו, אז אולי תשמרי כמה למחר? אולי ככה על הבקר גם, לפצל את הבכי, אולי אפשר בתשלומים? ואולי גם, מצטייר הדימוי של פת טבולה בדמעות, שהוא מאוד מעניין ומאוד חושי, יו נואו- "דם יזע ודמעות"- אלה הם ביטויים של תחושה או מצב אנושי עזים, והחיבור עם הלחם, שהוא האוכל, הכי בסיסי והכי שורשי- זה בעיני נוגע חזק מאוד. הלחם, שהוא הכי אדמה. בזעת אפיך... עם הדמעות שהן ממש טיפות רגש אנושי. ממש תמצית. ושניהם ביחד. ה"המוציא" הזה המיוחד, עם האדם והאדמה והדמע, והלחם והלח והחם... וזה מאוד פשוט, וגם מאוד סוריאליסטי: לחם בדמעות, פת שחרית.זה מאוד עז. וזה מה שהופך את זה לשיר. כי אם קצת מילים אומרות כל כך הרבה, וברב מימד, וכל כך יפה, ואמיתי, אז בעיני זה שיר. איזה שיר יפה, בחיי.