תשובה
במקראות גדולות דפוס ונציה רפ"ה-רפ"ו, שנחשב בזמנו למהדורה המדויקת ביותר של התנ"ך, הניקוד של המילה "אמן" (שיר השירים ז, ב) הוא אֳמָן.
החל מהמאה ה-20 מקובל לבסס מהדורות מדויקות של התנ"ך על כתבי יד, ובכתב יד לנינגרד הניקוד הוא שני קמצים ודגש במ"ם.
אם אני מבין נכון, ההשתלשלות היא זאת:
ועד הלשון לקח את שתי הצורות, הדגושה והלא דגושה, וערך בינהן הבחנה מלאכותית: אמּן (אל"ף קמץ או אל"ף שורוק) = בעל מלאכה, אֳמן = ארטיסט. כך למשל טורצ'ינר בלשוננו ח' 260.
בשלב מאוחר יותר האקדמיה שינתה את העניין: נפטרו לגמרי מהצורה הלא דגושה, ואת ההבחנה ערכו עכשיו בין הצורה בשורוק לבין הצורה בקמץ קטן. כך אתה מוצא עכשיו במילון ההווה.
בינינו, כל ההבחנה הזאת מאוד לא נוחה, כי בעברית, בהברות לא מוטעמות סגורות, קמץ קטן ושורוק הם וריאנטים כמעט חופשיים. תחשוב על הָפעל / הֻפעל.
