שאלה (פילוסופית?)

שאלה (פילוסופית?)

אני לומד טאי צ´י. בטאי צ´י אומרים לעשות דברים (בחיים) "טאי צ´י ווי". כלומר בלי כוח מיותר, מקסימום תוצאה במינימום מאמץ. לזרום עם הדברים. ומצד שני, זו אומנות לחימה. אתה צריך להלחם בעצמך לפעמים, כדי להביא את עצמך לאימון היומי (לדוגמא). שאלתי את אחד המורים לגבי אימון אישי במהלך הגשקו, והוא אמר שאם אני יכול אז יופי, אבל לא להתעקש. אף פעם לא להתעקש. מורה אחר אמר בהקשר לאימון אישי, לא בהקשר של הגשקו, להתעקש. אני חושב שהשוני בגרסאות נובע מהקשר השונה, ותגובה לרמה האישית שלי, שאני צריך לעבוד יותר על שחרור. מורה אחר (שלישי), כששאלתי אותו לגבי איבוד שיווי משקל, האם לנסות להשאר עומד או לתת לעצמי ליפול ולעלות שוב, אמר שכשאני עושה את כל הקאטה, "להתעקש", ובכל החלקים האחרים של האימון, נניח אם אני עובד על תנועה מסויימת, לתת לעצמי ליפול ולשוב לתנועה. מצד אחד אני רוצה להיות קשוב לעצמי, ומצד שני לא תמיד להגיב לתחושות. כשאני לא מגיב לרצונות שלי, אני מרגיש שבאיזושהיא צורה אני דוחק אותם הצידה, משתיק אותם, ומאבד את הקשב ואת החיבור לעצמי. כשאני מגיב יותר מדי לרצונות שלי, אני לא מתמיד בדברים, אני הולך בעיגולים סביב עצמי, אני לא עקבי ולא מתקדם. איך עושים את ההבחנה, מתי לוותר לעצמי ומתי להתעקש? באימון זה קצת יותר קל. לבנות אימון שלא דורש ממני הרבה (אבל יש בו את כל הנחוץ), ולהתמיד איתו. יותר מאוחר יהיה אפשר לשנות את האימון ולהוסיף עליו. (מחזיר אותי לשאלה ששאלתי את גרנד מאסטר וונג פו לאי בגשקו, ולעצות שמורים שונים נתנו לי). ובחיים? איך מקבלים החלטות "טאי צ´י ווי"? המאסטר אמר פעם, תעשה קאטה, ואז תחליט. אבל אז במהלך הקאטה אני חושב על הבעיה, ופחות מרוכז בקאטה. גם פה לחימה, להתרכז בתנועה. להחזיר את עצמי לפה. לנשימה. בסוף הקאטה אני עדיין לא יודע מה אני רוצה. הרצונות שלי משתנים מהר מאוד. האם זה אומר לא להחליט, לתת לזמן לעשות את שלו? אבל אז אני מפחד שבגלל שאני נמנע מהחלטה, מחכה למשהו לא ברור, אני בעצם מפספס הרבה הזדמנויות, ונותן לחיים "לעבור לידי". אני לומד טאי צ´י אבל אשמח לשמוע גם גישות שונות לבעיה. כל תגובה תתקבל בברכה (להוציא קללות וכאלה...)
 
Tai-chi way - מה המורה שלך אומר?

יש במרכז הרבה מדריכים - אבל אחד מהם רואה אותך לפחות פעם בשבוע, למשך שעה וחצי, מהיום שהתחלת להתאמן. הוא מכיר אותך ויודע מה הרמה שלך ומה עובר עליך, עד כמה שסיפרת לו. הוא האיש המתאים לשאול. הוא עסוק? תפוס אותו בהזדמנות ואמור לו שאתה חייב לדבר איתו. הוא ימצא את הזמן, אולי לא באותו היום אבל ימצא את הזמן. לי יש רק עצות, קח אותן כנקודות למחשבה ולא כהוראות הפעלה: להתעקש להגיע לאימון: הצעה אישית שלי: להתלבש לאימון, להגיע למקום הקבוע לאימון, ולהתחיל את התנועה הראשונה. אם אחרי 2 דקות עדין תרצה להפסיק - סימן שאתה לא צריך להתאמן היום, מסיבות רפואיות או אחרות. אם לא תרצה להפסיק - סבאבה... לעשות מה שאני רוצה, או מה שבא לי? לצורך הדיון: "מה שאני רוצה" = לטווח ארוך. דוגמא, אני רוצה להיות רופא. "מה שבא לי" = לטווח קצר. דוגמא, בא לי ללכת לים. אם אני רוצה להיות רופא אבל הולך לים במקום לעשות שיעורי בית, אכשל במבחנים ולא אהיה רופא. אם אעשה רק מה שאני רוצה ולא מה שבא לי, לא יישאר לי כיף בחיים. הפתרון? איזון... ואותו כל אחד צריך למצוא בעצמו. "תעשה קטה ואז תחליט" הדרך הנכונה לעשות קטה, היא לא לחשוב על שום דבר אחר מלבד הקטה, לאורך כל האימון. זה קשה. אבל זה נותן לראש זמן לנוח, והרבה פעמים הפתרון פשוט צץ מעצמו. אם לא, תעשה עוד קטה...
ושוב - שאל את המוה שלך!
 
תודה!

כרגיל, אשאל את המורה שלי... מעניין אותי לשמוע גם תשובות אחרות, לפני. וגם קצת לא נעים לי להציק לו כל כך הרבה.... אני "דורש" הרבה תשומת לב... תודה.
 

WhiteBear

New member
../images/Emo45.gif דוד - וכמה מילים על רצונות

קודם כל, אני מזכיר לך את הקישור הזה. שבו נאמרו כמה מילים על הסיבות לעשות דברים. אני הייתי מקשיב לדוד, אבל זה לא סותר שאני אכתוב גם משהו. בנוגע להחלטות "גדולות", אני מאד מבין את מה שאתה מתאר. ואני אשתך אותך בשאלה אחרת. אני שאלתי את אחד ההיישים (אייל אני חושב) "האם כדאי לעסוק בפלדנקרייז בנוסף לטאי צ´י". התשובה שלו הייתה "זה לא יכול להזיק. אבל מה שחשוב הוא לבצע הפרדה. כשאתה עושה טאי צ´י, תעשה טאי צ´י וכשאתה עושה פלדנקרייז תעשה פלדנקרייז. שתי השיטות יעבדו על הלמטה ואת התוצאה אתה תקבל, אבל מאד חשוב לא לערבב בין השניים בראש". וזו עצה (גם אם לא מצוטט בדיוק) שמאד עזרה לי בתחום. אני חושב שיש הבדל בין להיות קשה לבין ללכת אחרי החלטה שאתה מבצע. איך להבחין בהבדל הזה? כנראה שלומדים one baby step at a time. אחד הדברים שנותנים לך המון כוח בחיים זה המסגרות וההחלטות שאתה לוקח על עצמך. אני חושב שאתה מבין למה אני מתכוון. רוב ה"רצונות" שלנו להתבטל מול הטלוויזיה הם התעלמות מכך ש: 1) אפשר להנות מאד ממה שעושים - זה פשוט נירכש. 2) אנחנו מחליטים החלטות גדולות כמיטב יכולתנו ובלי לדעת לאן הם באמת יקחו אותנו. 3) גם אם אנחנו טועים, כנראה שאין דרך קצרה יותר לכדי שלמות. ועדיף להשלים עם זה, ולעשות מה שאפשר. למה? כי אז קרוב לוודאי גם נרגיש הכי טוב עם עצמנו. אני מקווה שקלעתי לנקודה, וכך או אחרת, אני אשמח לשמוע את דעתך... טל.
 
זוכר

את הקישור המדובר, וגם הזכרתי אותו... לא לגמרי הבנתי את כוונתך - "אפשר להנות מאוד ממה שעושים - זה פשוט נרכש"? אם ממשיכים במה שעושים לאורך זמן אז רוכשים את ההנאה? לגבי החלטות גדולות וטעויות, אני נמצא במצב שנמאס לי לטעות. בנובמבר התחלתי קורס מורי דרך, שילמתי בעבורו 16 אלף ש"ח (קצת יותר האמת), ועכשיו פרשתי ממנו, ואני לא אקבל את כספי חזרה. הקרס נמצא עכשיו במחצית הדרך. מותר לעשות טעויות. אפשר ללמוד מטעויות. כולנו בני אנוש, ולכן עושים טעויות, אם נרצה ואם לא. אני מקבל את זה. אבל עכשיו שוב נמצא בנקודה בחיי שבה כל האפשרויות הרבות פרושות בפניי, ועליי לבחור. כל בחירה זו גם התחייבות. בצורה זו או אחרת. דברת על מסגרות. אני לא כל כך מסתדר עם מסגרות, אבל מחפש להכניס את עצמי למסגרת שתיצור אינרציה וכמו שאמרת ארגיש יותר טוב עם עצמי. מסגרת זו התחייבות. אני רוצה עכשיו לא להכניס את עצמי למסגרת שיותר מאוחר תלחץ עליי. עד לאחרונה פילוסופיית החיים שלי היתה, לא כל כך משנה מה לעשות, העיקר לעשות משהו. העולם מגיב לעשיה, ובדרך אפשר ללמוד. מתאים לי, לא מתאים לי... פוגשים אנשים חדשים, ולומדים בדרך, על העיסוק ועל עצמי. עכשיו, כן משנה לי מה אני בוחר לעשות. אם זה לא בשבילי, אני רוצה לחסוך את ההתנסות בעניין. חבל לי לבזבז כוחות זמן וכסף. נמאס לי להסתובב סביב עצמי ולא להגיע לשומקום. אבל, זה מוביל אותי לבטלנות. הפחד מלטעות שוב משתק אותי. מציר את צעדיי. ואולי התשובה שלך נכונה במקרה זה, one baby step at a time.... לאט ובזהירות. תודה על התגובה! ירון
 
השאלה בניסוח אחר...

אני קורא עכשיו את "מיכל שלי" של עמוס עוז. "אחת הסיבות שבגללן אני אוהבת לישון היא, שאני שונאת לקבל החלטות. בחלומות מתרחשים לפעמים דברים קשים, אבל תמיד פועל איזה כוח שמחליט במקומך ואת חופשיה להיות דוגית ששטה לאן שהחלומות בוחרים לזרום וכל מלחיה נרדמים כמו בפזמון". מעט פיוטי, אבל השאלה היא איך לתת לכוח הזה לעבוד גם כשאתה ער ומודע. התשובות שקבלתי, אם הבנתי נכון, הן לשאול את המורה שלי ולעשות הרבה קאטות....
 

orii

New member
אומנות לחימה כדרך חיים,

למיטב הבנתי, היא דרך איטית שנבנת, מתפתחת, משתנת וגדלה ביחד איתך. זה קורה לאט מאוד במקרה המהיר שאתה מתעסק בה באופן אינטנסיבי. אי אפשר להזיז את השעון קדימה כי אתה רוצה שיהיה כבר מחר... בכל אופן, לאומנות יש את האיפיונים שלה, כגוון, מהגוף - לחיים, הרבה עבודה ומעט דיבורים. יש שיטות אחרות שלא נופלות לתוך הים של אומנויות לחימה שהן לא פחות אפקטיביות בלחימה במובן של התמודדויות בחיים. במיוחד בהתלבטויות שאתה מתאר. כן, קוראים לזה פסיכולוגיה. ושם הים לא פחות מגווון ומסוכן. אבל מי שמוצא את הפרטנר - מורה הנכון מרוויח בגדול...
 

WhiteBear

New member
למרות שאולי השאלה חורגת קצת

מהפורום, אולי היא גם לא. כשמשהו מגיע ואומר "אני רוצה ללמוד אומנות לחימה - מה שווה?" מה היית עונה לו? ואם הוא היה אומר, "נימעס לי לעשות טעויות." מה היית מציע לו?? אני אתן לך את התשובות שלי - 1) תחפש מקום שאתה מרגיש איתו טוב. מקום שאתה מתחבר למורה או לרוח או לאווירה (או כולם). תסתכל על התלמידים ותחפש איך היית רוצה להיראות כש"תהיה גדול" (כדברי דוד). 2) תחפש בזהירות. תברר לגבי תמרורי אזהרה גדולים (כמו דוג´ו שבו אנשים נפצעים). אל תהיה מהיר להכליל ולחשוב שאתה "מבין כבר במה מדובר". תנסה להיות פתוח ולראות מה אתה מרגיש. ובנוגע לטעויות גדולות של כסף וכדומה. אני זוכר שפעם אני גילית שהוצאתי כאלף שקל שלא תיכננתי בעקבות טיסה שלי לחו"ל. זה היה לפני כמה חודשים. התחושה שלי היית שאני אדם מאד טיפש. וזה גרם לי לחוש חוסר ביטחון בכל. זה לא אומר שפחדתי לעשות דברים, פשוט נתתי לעצמי להיות יותר פסיבי. יכול להיות שזה המצב שלך, שאתה עכשיו צריך קצת להיות פסיבי. אבל פסיבי לא אומר אנמי. כמו שמשוחרר לא אומר רפוי. תנסה להיות בכל מיני מקומות, אולי תמצא משהו (אני יכול להמליץ על מרצים מעניינים, לדעתי, באוניברסיטה) במקרה שלי אני השמכתי לעשות טאי צ´י בתחושה שלא משנה כמה אני מבזבז את הזמן שלי בשאר, לפחות דבר אחד אני מרגיש שלם איתו. אולי שווה לחפש כאלה דברים בעצמך. תספר איך מתקדם, טל.
 
הייתי אומר,

בקשר לאומנות לחימה, תלוי מה אתה מחפש. יש הרבה שווים (קבלתי את התיקון שלך, שלא כולם...). במיוחד כשאתה מתחיל. חפש שיטה שאתה נהנה ממנה, מתחבר אליה, נהנה מהשיעור ומהאימון בבית. וגם לאנשים, למורה ולתלמידים (בעיקר הבכירים). בקשר לנמאס לי לעשות טעויות, אחרי ששמעתי קצת תשובות בפורום, ואחרי שדוד (שיפר, לא כפרי) דבר היום על לפול משוחרר ולא לשים את היד לבלום, הייתי אומר להמשיך "לזרום", אפשר להאט קצת את הקצב אם זה מרגיש יותר טוב ויותר נכון כרגע, אבל לא להמנע מלקבל החלטות, לא לפחד לטעות שוב, הפחד תוקע ומבלבל. אני אטעה שוב בין כך ובין כך, אפשר וכדאי לנסות ללמוד מהטעויות, אבל עדיף לפול להתגלגל לקום שוב ולהמשיך ללכת מאשר לעצור ולנבור במה שהיה במשך הרבה זמן. חלק מהחיים, לפעמים אתה למעלה, לפעמים למטה, בשני המצבים עדיף לא להתרגש יותר מדי ולזכור את הדרך הארוכה, ואת מיקומך הזמני בה, כרגע. בקשר למה שאמרת לגבי הטאי צ´י, גם אני הרגשתי כך, ועדיין מרגיש כך. למרות שאחת המסקנות שלי היא לא לחשוב כל כך הרבה על טאי צ´י. לתת לראש לנוח יותר. ירון
 

חובבן

New member
אתה נותן יותר מידי קרדיט למורה שלך

תסלח לי, אבל למה אתה חושב שמורה לטאי צי יכול לעזור לך לקבל החלטות בחיים? הוא כמובן יכול, אבל לא יותר מכל אדם סביר אחר. האם אדם שמתאמן יום יום בסדרת תנועות כלשהיא (ואפילו נהיה מסטר בכך) יודע על החיים יותר ממך?
 
אררר, כן.

ואם אתה לא מרגיש כך כלפי המורה שלך, אז אתה מפספס חלק מאד חשוב בחווית הלמידה של אומנויות לחימה.
 

JiggaMan

New member
אחחח, לא.

אין שום קשר בין מה שהמורה הינו בשיעור לבין מה שהוא מחוץ לשיעור. לפחות כך הם הדברים לגבי חלק ניכר מאומניות הלחימה שלומדים במזרח. הדברים מוקצנים עד כדי כך שבשיעור התלמיד נדרש ל"כניעה טוטאלית" למורה מה שלא מפריע לשניהם להפוך לשני אנשים פשוטים ורגילים בסוף השיעור. מי שחושב שהמורה צריך ליעץ לתלמידיו כל מיני עצות זן חכמות בסוף השיעור פשוט ראה יותר מידי פעמים קראטה קיד.
 
תשובה לך וגם לחובבן.

אני לא מצפה מהמורה שלי למעין אינסופי של חוכמה, אבל מה לעשות והוא כל פעם מפתיע אותי מחדש? אני בטח לא ממליצה על מערכת יחסים תלותית, שבה על כל בעיה קטנה התלמיד רץ להתייעץ עם המורה. אבל מורה לאומנויות לחימה מזרחיות מסורתיות בפרוש אמור להיות גם מורה לחיים, מה שמורה לכינור או מאמן כדורגל לא מוכרח להיות. הסיבה היא שהתפיסה המזרחית היא בטיבה הוליסטית, ותמיד רואה כל "אומנות" כסוג של דרך אל ההארה. אני גם לא מסכימה עם ההבחנה שלך שבאומנויות לחימה מזרחיות קיימת הפרדה בין האימון לבין מה שאחריו. נכון שאחרי האימון נהוג שפושטים את המדים והולכים לשתות בירה ביחד, צוחקים ומדברים כמו אנשים רגילים, אבל המורה תמיד נשאר מורה. אולי אין את הדיסטנס של השיעור, אבל הכבוד של התלמידים למורה לא הולך לשום מקום. ושוב, אפשר ללמוד אומנות לחימה גם בלי יחס כזה אל המורה שלך, בין אם בגלל שהמורה אינו ראוי לו, ובין בגלל שאתה אינך מסוגל לכך, אבל זה הרבה פחות... פחות זה!
 

חובבן

New member
אני שמח בשבילך שמצאת מורה כזה.

אני אתאר לך סיטואציה (לא דמיונית): כיתה בה רב התלמידים מבוגרים מהמורה, חלקם בעשרות שנים. אני מתקשה לראות מצב בו אדם יתיחס למורה (שיכול להיות הנכד שלו) כמורה לחיים, זה מופרך לחלוטין. האם על התלמיד לחפש מורה אחר? אם המורה הוא טוב והתלמיד הוא טוב הם יכולים לעבוד במשותף וללמוד רבות איש מחברו (בעיקר התלמיד מהמורה כמובן).
 

amir_aikido

New member
הנושא של אמנויות הלחימה

לא הייתי שואל את המורה שלי שאלות בתחום המקצועי שלי - הנדסת אלקטרוניקה. או בתחום מקצועי אחר. אבל אני כן שאלתי והתייעצתי איתו בנודע לשאלות שקשורות יותר לחיים, כאנשים. אני לא יודע אם ההכללה נכונה אבל אני מבין שיש רבים שלומדים אמנויות לחימה מזרחיות אחרות ומסכימים איתי רעיונית. לפחות להבנתי, אמנות הלחימה המזרחית מלמדת אותך יותר על החיים מרק סדרה של תנועות. כמינימום אמנות הלחימה המזרחית באה ללמד אותך איך להתמודד ולהתעמת עם אנשים, לא רק על המזרן או בקרב רחוב, אלא גם בויכוח בין חברים (בלי הידיים), ביחסים עם בן/ת הזוג בדיון בעבודה ובכלל. זו חלק מהסיבה שרבים רואים בטכניקה חלק פחות משמעותי מהאמנות ומדברים על כך שברמה הגבוהה כל האמנויות הן אותו דבר. כולנו מתחילים מהגוף האנושי ולאט לאט מתקדמים לרמות שבהן העבודה וההתמודדות הן כולן ברמת החשיבה והמודעות. לכן, גם אנשים שמבוגרים מהמורה יכולים להתייעץ איתו. אגב, ניתן לראות שגם הרבה אנשי עסקים חושבים כך, לכן יש לא מעט תירגומים של ספרים מעולם אמנויות הלחימה (סון טסו, מיאמוטו מוסאשי) שמיועדים לאנשי עסקים ומנסים לתת דוגמאות מעולם העסקים לאמירותיהם. כל זה לא בא להגיד שעליך להפוך לתלוי במורה, להבנתי כל הדרך של אמנות הלחימה איננה דרך של תלות, ובוודאי שלא בקטעים האלה. אמיר
 
אחד מ"אחי" ההיישי, צעיר ממני בשלוש

שנים, גילה להפתעתו (ובעודו רווק) שתלמידים שלו, מבוגרים ממנו בעשרות שנים ונשואים עם ילדים (חלקם בצבא), החלו לפנות אליו בשאלות על איך לשלב את הטאי-צ´י בחיי המשפחה, ומשם גלשו לנושאים אישיים - ממש אינטימיים - ובפירוש בקשו את עצתו. אם המורה מספיק בוגר (לא מבוגר), יתייחסו אליו בהתאם. אותו היישי, שסיפר לי על כך, אמר שבהתחלה פשוט לא הבין מה רוצים ממנו ("מה אני מבין בנישואין?!"), ובהמשך פשוט ענה בסגנון "תשמע, אני לא נשוי ולא מבין בזה, ואני לא בטוח מה דעתי שווה, אבל אולי תנסה...". תלמידיו לא קבלו את עצותיו כפקודות או כתורה מסיני - רק כעצות. אתה רואה בזה בעיה?
 

חובבן

New member
זאת תופעה נפוצה שאנשים מבקשים

עצות, בכל ענין, מדמויות סמכותיות. הבעיה לדעתי, שהאדם שנמצא ב"תפקיד" סמכותי מתחיל לחשוב שהוא אכן יכול לחלק עצות בכל נושא. אין שום מניעה שרווק בין 20 יתן עצות בנוגע לחינוך נכדים, אם יש מי שמקבל את עצותיו. אבל, ברור שהפניה היא רק משום הוא מדריך, למרות שבתור כזה אין לו מה להגיד. טיבעי שאדם שפונים עליו בבעיות כאלה יתחיל בשלב מסוים לחשוב שהוא אכן מבין, ולחלק עיצות לחיים. זאת לדעתי בעיה. גם למדריך וגם לחניכים.
 
אתה צודק - אבל קראת את הדרך בה

אותו תלמיד ענה לתלמידים שלו? בנוסף, יש לזכור שגם לאותו מדריך יש מורה - שאליו הוא מפנה את השאלות שלו. יש לו גם "אחים לשיטה" (ואני ביניהם), איתם הוא יכול להתייעץ. הוא לא פועל בחלל הריק. גם התלמידים שלו, שאת חלקם אני מכיר והם לא מסוג האנשים שיעשו כל מה שאיזה "מאסטר" אומר להם בלי לבדוק, גם הם אינם פועלים בחלל הריק; רובם נשואים, רובם עובדים, יש להם בוסיםו/אן עובדים מתחתם - יש להם "ביקורת מציאות" מספיק טובה בשביל לבחון אם העצות שקבלו שוות משהו.
 
למעלה