שאלה (פילוסופית?)
אני לומד טאי צ´י. בטאי צ´י אומרים לעשות דברים (בחיים) "טאי צ´י ווי". כלומר בלי כוח מיותר, מקסימום תוצאה במינימום מאמץ. לזרום עם הדברים. ומצד שני, זו אומנות לחימה. אתה צריך להלחם בעצמך לפעמים, כדי להביא את עצמך לאימון היומי (לדוגמא). שאלתי את אחד המורים לגבי אימון אישי במהלך הגשקו, והוא אמר שאם אני יכול אז יופי, אבל לא להתעקש. אף פעם לא להתעקש. מורה אחר אמר בהקשר לאימון אישי, לא בהקשר של הגשקו, להתעקש. אני חושב שהשוני בגרסאות נובע מהקשר השונה, ותגובה לרמה האישית שלי, שאני צריך לעבוד יותר על שחרור. מורה אחר (שלישי), כששאלתי אותו לגבי איבוד שיווי משקל, האם לנסות להשאר עומד או לתת לעצמי ליפול ולעלות שוב, אמר שכשאני עושה את כל הקאטה, "להתעקש", ובכל החלקים האחרים של האימון, נניח אם אני עובד על תנועה מסויימת, לתת לעצמי ליפול ולשוב לתנועה. מצד אחד אני רוצה להיות קשוב לעצמי, ומצד שני לא תמיד להגיב לתחושות. כשאני לא מגיב לרצונות שלי, אני מרגיש שבאיזושהיא צורה אני דוחק אותם הצידה, משתיק אותם, ומאבד את הקשב ואת החיבור לעצמי. כשאני מגיב יותר מדי לרצונות שלי, אני לא מתמיד בדברים, אני הולך בעיגולים סביב עצמי, אני לא עקבי ולא מתקדם. איך עושים את ההבחנה, מתי לוותר לעצמי ומתי להתעקש? באימון זה קצת יותר קל. לבנות אימון שלא דורש ממני הרבה (אבל יש בו את כל הנחוץ), ולהתמיד איתו. יותר מאוחר יהיה אפשר לשנות את האימון ולהוסיף עליו. (מחזיר אותי לשאלה ששאלתי את גרנד מאסטר וונג פו לאי בגשקו, ולעצות שמורים שונים נתנו לי). ובחיים? איך מקבלים החלטות "טאי צ´י ווי"? המאסטר אמר פעם, תעשה קאטה, ואז תחליט. אבל אז במהלך הקאטה אני חושב על הבעיה, ופחות מרוכז בקאטה. גם פה לחימה, להתרכז בתנועה. להחזיר את עצמי לפה. לנשימה. בסוף הקאטה אני עדיין לא יודע מה אני רוצה. הרצונות שלי משתנים מהר מאוד. האם זה אומר לא להחליט, לתת לזמן לעשות את שלו? אבל אז אני מפחד שבגלל שאני נמנע מהחלטה, מחכה למשהו לא ברור, אני בעצם מפספס הרבה הזדמנויות, ונותן לחיים "לעבור לידי". אני לומד טאי צ´י אבל אשמח לשמוע גם גישות שונות לבעיה. כל תגובה תתקבל בברכה (להוציא קללות וכאלה...)
אני לומד טאי צ´י. בטאי צ´י אומרים לעשות דברים (בחיים) "טאי צ´י ווי". כלומר בלי כוח מיותר, מקסימום תוצאה במינימום מאמץ. לזרום עם הדברים. ומצד שני, זו אומנות לחימה. אתה צריך להלחם בעצמך לפעמים, כדי להביא את עצמך לאימון היומי (לדוגמא). שאלתי את אחד המורים לגבי אימון אישי במהלך הגשקו, והוא אמר שאם אני יכול אז יופי, אבל לא להתעקש. אף פעם לא להתעקש. מורה אחר אמר בהקשר לאימון אישי, לא בהקשר של הגשקו, להתעקש. אני חושב שהשוני בגרסאות נובע מהקשר השונה, ותגובה לרמה האישית שלי, שאני צריך לעבוד יותר על שחרור. מורה אחר (שלישי), כששאלתי אותו לגבי איבוד שיווי משקל, האם לנסות להשאר עומד או לתת לעצמי ליפול ולעלות שוב, אמר שכשאני עושה את כל הקאטה, "להתעקש", ובכל החלקים האחרים של האימון, נניח אם אני עובד על תנועה מסויימת, לתת לעצמי ליפול ולשוב לתנועה. מצד אחד אני רוצה להיות קשוב לעצמי, ומצד שני לא תמיד להגיב לתחושות. כשאני לא מגיב לרצונות שלי, אני מרגיש שבאיזושהיא צורה אני דוחק אותם הצידה, משתיק אותם, ומאבד את הקשב ואת החיבור לעצמי. כשאני מגיב יותר מדי לרצונות שלי, אני לא מתמיד בדברים, אני הולך בעיגולים סביב עצמי, אני לא עקבי ולא מתקדם. איך עושים את ההבחנה, מתי לוותר לעצמי ומתי להתעקש? באימון זה קצת יותר קל. לבנות אימון שלא דורש ממני הרבה (אבל יש בו את כל הנחוץ), ולהתמיד איתו. יותר מאוחר יהיה אפשר לשנות את האימון ולהוסיף עליו. (מחזיר אותי לשאלה ששאלתי את גרנד מאסטר וונג פו לאי בגשקו, ולעצות שמורים שונים נתנו לי). ובחיים? איך מקבלים החלטות "טאי צ´י ווי"? המאסטר אמר פעם, תעשה קאטה, ואז תחליט. אבל אז במהלך הקאטה אני חושב על הבעיה, ופחות מרוכז בקאטה. גם פה לחימה, להתרכז בתנועה. להחזיר את עצמי לפה. לנשימה. בסוף הקאטה אני עדיין לא יודע מה אני רוצה. הרצונות שלי משתנים מהר מאוד. האם זה אומר לא להחליט, לתת לזמן לעשות את שלו? אבל אז אני מפחד שבגלל שאני נמנע מהחלטה, מחכה למשהו לא ברור, אני בעצם מפספס הרבה הזדמנויות, ונותן לחיים "לעבור לידי". אני לומד טאי צ´י אבל אשמח לשמוע גם גישות שונות לבעיה. כל תגובה תתקבל בברכה (להוציא קללות וכאלה...)
