זה תלוי באופי הילד
יניבי, כשהיה פעוט, והיינו אומרים לו 'לא' (גם החלטי וכועס), היה מסובב את הראש אלי, מתמלא חיוך גדול, משתהה שניה, ושועט לעבר הכיוון האסור. [כגון המים שבתוך השירותים..]. אמיר לעומת זאת, על אותו 'לא' בדיוק, מסובב את הראש אלי, ואז זונח את המעשה, או מקסימום פוצח בצליל מחאה קצר (בן שנה אתמול, אז עדיין לא בדיוק משפטים מלאים), אבל לא עושה את מה שאסור, ברוב המאוד גדול של המקרים. רק בכמה חודשים האחרונים יניב ממש מבקש שלא נכעס עליו. זו התפתחות אצלו. בתור פעוט, הוא פשוט אהב אנרגיות חזקות, מכל סוג. אמיר לעומתו, נראה כאילו הוא נעלב מעצם זה שאיני רוצה למלא את רצונו. יניב, כבר בגיל שבעה חודשים, נלחם בכיסא התינוק כאילו הוא מוכנס לצינוק. עצם הפעולה דרשה ממני זריזות שלא תאומן - עד שהכנסתי יד אחת, כל יתר הגוף כבר היה בחוץ.. אמיר, שמתפתח מוטורית יותר מהר, רק עכשיו - בגיל שנה, התחיל מעט להשתולל כשקושרים אותו בכיסא. וגם זה ממש לא כמו יניב. כך שנכון, להגיד באופן החלטי, ברור, לעיתים אפילו חמור, וללא התלהבות יתר, בהחלט חשוב ועוזר. אבל אנחנו לעיתים טועים לחשוב שרק אנחנו - ההורים - שונים זה מזה. בעוד שלמעשה, גם הילדים מאוד שונים זה מזה. הכרתי ילדה שלא הייתה זקוקה ל'לא' - תמיד הסתכלה על ההורים לפני כל פעולה, לוודא ממבע פניהם ש'זה בסדר'. זו רגישות מאוד גבוהה. אבל יש ילדים שהרבה יותר נהנים מהאנרגיה הזו של התנגדות.
יניבי, כשהיה פעוט, והיינו אומרים לו 'לא' (גם החלטי וכועס), היה מסובב את הראש אלי, מתמלא חיוך גדול, משתהה שניה, ושועט לעבר הכיוון האסור. [כגון המים שבתוך השירותים..]. אמיר לעומת זאת, על אותו 'לא' בדיוק, מסובב את הראש אלי, ואז זונח את המעשה, או מקסימום פוצח בצליל מחאה קצר (בן שנה אתמול, אז עדיין לא בדיוק משפטים מלאים), אבל לא עושה את מה שאסור, ברוב המאוד גדול של המקרים. רק בכמה חודשים האחרונים יניב ממש מבקש שלא נכעס עליו. זו התפתחות אצלו. בתור פעוט, הוא פשוט אהב אנרגיות חזקות, מכל סוג. אמיר לעומתו, נראה כאילו הוא נעלב מעצם זה שאיני רוצה למלא את רצונו. יניב, כבר בגיל שבעה חודשים, נלחם בכיסא התינוק כאילו הוא מוכנס לצינוק. עצם הפעולה דרשה ממני זריזות שלא תאומן - עד שהכנסתי יד אחת, כל יתר הגוף כבר היה בחוץ.. אמיר, שמתפתח מוטורית יותר מהר, רק עכשיו - בגיל שנה, התחיל מעט להשתולל כשקושרים אותו בכיסא. וגם זה ממש לא כמו יניב. כך שנכון, להגיד באופן החלטי, ברור, לעיתים אפילו חמור, וללא התלהבות יתר, בהחלט חשוב ועוזר. אבל אנחנו לעיתים טועים לחשוב שרק אנחנו - ההורים - שונים זה מזה. בעוד שלמעשה, גם הילדים מאוד שונים זה מזה. הכרתי ילדה שלא הייתה זקוקה ל'לא' - תמיד הסתכלה על ההורים לפני כל פעולה, לוודא ממבע פניהם ש'זה בסדר'. זו רגישות מאוד גבוהה. אבל יש ילדים שהרבה יותר נהנים מהאנרגיה הזו של התנגדות.
