אז טוב שאת מודעת למה מניע אותך
ובזכות זה, את תוכלי למצוא אפיק אחר לפתור את הבעיה הזו. אפיק שלא יפגע בבן שלך.
אני חייבת לציין שהכתיבה שלך על בעלת הצהרון היא די אלימה - "להנמיך להבות", "לא נכנסת בה", "לא פוצצתי את העניין".
בגלל שאת תופסת את עצמך כאחת שלא אומרת בפנים מה שחושבת, את נכנסת למגננה ולכעסים גם מסיטואציות שבאמת לא מצדיקות את כל האמוציות האלו. מנהלת הגן אולי לא הכי הוגנת, אבל היא לא מכוונת אלייך אישית כי את חלשה והיא ולא עושה לך מניפולציות. היא אומרת לך חד וחלק, היא רוצה יותר כסף. למה? כי היא באמת רוצה יותר כסף. לא כי היא עשתה לך איבחון פסיכולוגי והחליטה שאת מטרה נוחה.
ברגע שתביני שזה לא אישי כלפייך, תוכלי להתייחס לעניין עצמו נטו. לו הייתי בנעלייך, הייתי משלמת הכל בשמחה, בעקבות השינוי האדיר עם הבן. אם זה מתחיל ללחוץ כלכלית, הייתי מדברת איתה כפי שהציעו לך. הכי חשוב לנטרל את הכעס שלך כלפיה, כי הרגשות השלילים שלך יתחילו לחלחל והילד יקלוט ובאמת חבל.
ובלי קשר אני ממליצה לך לקרוא כמה ספרים למודעות עצמית או לכמה פגישות אצל פסיכולוג, כדי להשתחרר מהדבר הזה שאת מעידה שאת הכי שונאת בעצמך. אני לא חושבת שאת צריכה להגיד בפרצוף מה את חושבת על אנשים. חוץ מעימותים זה לא יתן לך דבר. את צריכה להביא אותך למצב בו תוכלי להפריד בין הכעס שלך לבין הדיבור. להבהיר מה מכעיס אותך מבלי לכעוס על האדם ולצעוק עליו. זה הרבה יותר אפקטיבי, וימנע ממך את ההצפה החזקה של הרגשות השליליים.