שאלה נוספת..

[ד י ק ל ה היחידה]

שאלה נוספת..

יש לי אח קטן בן 9 שהיה בן 7 בזמן המקרה. הקטן היה קשור מאוד מאוד לרועי ז"ל לאחר המקרה ועד היום, שנתיים אחרי הוא לא מזכיר את רועי כלל ולא ממש מוכן לדבר עליו.. לבית העלמין הוא היה מגיע איתנו בהתחלה אבל לאחר תקופת מה, סרב ואנו לא הכרחנו. כשניסיתי לדובב אותו על איך הוא מרגיש עם העניין הוא אמר שזה עצוב אבל הואלא רוצה לדבר על זה. סידרנו לו מספר פגישות עם יועצת ביה"ס וגם לשם הוא ביקש לא ללכת שוב כי "היא תמיד מדברת איתו על רועי" כעקרון הוא ילד מאוד בוגר ושמח אבל מוזר ומפריע לי מאוד שהוא פשוט כאילו מחק לחלוטין את רועי ואת המקרה הזה בכלל.. שאלתי היא האם יש פה אח\אחות שאיבדו את אחיהם\אחותם בגיל מוקדם כזה או אחר וכיצד היתה ההרגשה? האם נשאר לכם זכרון כלשהו מהאח? האם האבדן השפיע בצורה כלשהיא היום כבוגרים? ובכלל מה הרגשתם אז..?

 

[אחשל]

מחשבה/הצעה...

אני חושב שכדאי שתפנו לייעוץ מקצועי, אצל פסיכולוג/ית שמתמחים בילדים ובהתמודדות עם אובדן.

 

[ד י ק ל ה היחידה]

העובדת הסוציאלית

טוענת שכל עוד הילד לא רוצה או מבקש אין להכריח אותו לדבר או לשלוח אותו לפסיכולוג

 

[solitaryshell]

אי אפשר להכריח ילד שלא רוצה, לדבר.

לכן אין טעם לשלוח אותו לפסיכולוג, כל עוד הוא לא רוצה בכך. זה פשוט לא יעזור. זה נכון גם לגבי מבוגרים. אני בטוחה שהוא לא שכח את רועי ז"ל, אבל כואב לו, והוא צריך זמן להתמודד. כשהוא יהיה מוכן הוא ידבר. אם הוא ילד שמח (כמו שציינת), תיידעו אותו שכשהוא ירצה לדבר, אתם תשמחו להקשיב. ואם הוא ירצה באיזשהו שלב ללכת ליעוץ במקום לדבר איתכם (כי קשה לו), זה גם בסדר. אני מקווה שעזרתי.

 

[ד י ק ל ה היחידה]

להכריח אי אפשר בוודאי

העניין הוא האם זה נכון לעשות את זה.. לוותר ככה.. מה אם זה ישפיע עליו ויתפרץ בשלב מסויים בחיים שלו ויגרום לו לנזק.. לא יתכן שזה לא השפיע עליו כלל.. פשוט לא יתכן.

 

[solitaryshell]

ברור שהמוות של רועי השפיע עליו.

אבל הוא עדיין לא מוכן להתמודד עם ההשפעות. יש לי רעיון נוסף, אבל גם הוא לא בהכרח בר ביצוע. ניסיתם ללכת ליעוץ משפחתי? אולי אם הוא יצטרך ללכת עם כל המשפחה, וישמע אתכם מדברים, ולא בפניה ישירה אליו, הוא יתחיל לדבר? ואם זאת לא אפשרות, תפני לפסיכולוג/פסיכיאטר ילדים ותשאלי אותו מה ניתן לעשות? האם צריך להכריח אותו, האם יש שיטות אחרות? גם ילד שעבר משהו דומה לא יכול לענות לך לגבי אחיך, מכיוון שהוא לא מכיר את אחיך, וכל אחד מאיתנו חווה משהו אחר. לצערנו אף אחד לא חסין מהתפרצויות של נזק ממה שעברנו, אני רק יכולה לקוות שהוא יהיה בסדר ובסוף יפתח ויספר לך מה עובר לו בראש.

 

[אחשל]

הכוונה שלי היתה...

שאתם - המשפחה (ההורים בעיקר) יתייעצו עם גורם מקצועי בקשר לתגובות ולהתנהגות של הילד, כדי לקבל כלים לסייע לו בהתמודדות. בוודאי שאין שום טעם להכריח אותו ללכת לפסיכולוג או לדבר.

ניר

 

[studenth]

תשובה...

אני חושבת שכדאי לפנות לאיש מקצוע שעובד עם ילדים ובייחוד עם ידע ורקע בעבודה עם אבל ושכול. אני לא מכירה את יועצת ביה"ס, אבל, איך לומר, בד"כ הן לא המומחיות הכי גדולות בנושא, ואני לא מתפלאה שאחיך לא שש לדבר איתה. אני חושבת שחשוב שהוא ילך לאיזשהו טיפול, כדי לעבד את האבל, אבל רק אצל איש מקצוע שמבין (אחד כזה לא ידבר איתו כל הזמן על רועי...). טיפול משפחתי הוא גם הצעה טובה, ובכלל, כמו שאמרו, שתהיו שם לידו ותגידו לו שכשהוא רוצה לדבר אתם שם בשבילו. לשתף את מה שהיה זה כואב מדי, אבל דעתי נובעת מנסיון מר...

דנה

 

[y o u r ANGEL]

תשובה שלי...

שאחותי נפטרה אני הייתי בת 9, ותקופה נורא ארוכה אני די הדחקתי את זה שהייתה לי אחות, לא אהבתי לדבר על זה, לא רציתי לדבר על זה, ואם שאלו אותי כמה אחים יש לי הייתי אומרת אחות אחת בלי לחשוב פעמיים וגם את האמת לא בדיוק זכרתי שהייתה לי עוד אחות.. בכול אופן שנה שעברה טסתי לפולין עם הבית ספר, אני מניחה שהמסע לפולין לא השפיע עליי כמו על רוב האנשים, כי הוא יותר גרם לי להתמודד עם המוות של אחותי. כל מה שיש לי להגיד לך זה שאת יכולה להתייעץ עם אנשי מקצוע, לראות מה הם אומרים אבל הכי חשוב זה לתת לזמן לעשות את שלו... מקווה שעזרתי..

 

[ד י ק ל ה היחידה]

תודה על התשובה!

האמת שזה בדיוק מה שמפחיד אותי.. שישכח אותו אני באמת לא מבינה איך את כל הזכרונות מאדם שהיה חלק מחייך מיום שנולדת.. אני חלילה לא מאשימה או גוערת אלא באמת מנסה להבין איך..?! מה בדיוק גרם לך לחזור אחורה ?

 

[y o u r ANGEL]

אני לא שכחתי לגמרי..

את זה אי אפשר, פשוט די הדחקחתי, העדפתי לא לחשוב.. ובתחילת יא (אני עכשיו ביב'), טסתי לפולין, ושכולם חשבו על מה שהיה בשואה ועל אותם אנשים שנספו ונהרגו, אני חשבתי רק על אחותי, ועל כמה שכואב לי, כי גם אם שוכחים או מנסים לשכוח אי אפשר באמת להדחיק את הכאב... אחרי זה תקופה נורא ארוכה בכיתי, וגם עליתי לקבר שלה, פעם ראשונה לבד, ולא באזכרה..

 

[י א י ר2]

מקרה דומה

אני הייתי בן 11.5 כשאחי הגדול נהרג בתאונת דרכים בשובו מטיול צלילה בסיני. הוא היה אז בן 25 - אחי הבכור שהיה מאוד קשור אלי ואני אליו, וכל הזמן לקח אותי לטיולים ודיבר איתי הרבה. וההלם שהיה לי באותו רגע ששמעתי מה קרה לא מרפה ממני עד היום (כעת אני בן 27) ועדיין חושב עליו כל יום ואני מאמין שזה יהיה כך עד אחרית הימים. מאז שזה קרה אני רואה בו מודל לחיקוי (היה אדם משכמו ומעלה). ההרגשה באותו רגע שהורי סיפרו לי מה קרה היה בכי מר למשך כמה שעות והיה לי קשה לדבר עליו זמן מה כי כל תמונה ודיבור עליו גרם לי להרגיש שאני רוצה לבכות שוב, כך לגבי אח שלך, יתכן שאם יזכירו לו את אחיו אז זה יגרום לו הרגשה רעה ובכי והוא לא רוצה בזה. אך אני מאמין שעם הזמן הוא יתחיל לדבר עליו ויפתח יותר ויותר כפי שהיה לי. אני למשל, עכשיו, מרגיש חייב לדבר עליו ולספר עליו לכל מי שרוצה ושואל כי חשוב לי שידעו איזה מן אדם הוא היה. גם הספר שכתבנו עליו כ 3 שנים לאחר פטירתו עשה לי יותר טוב. לשאלתך, האם זה השפיע עלי עד היום כבוגר? אז כן, אפשר לומר שלמדתי ממנו בעיקר לאחר מותו, כל פיסת מידע חדש שהגיע לאוזני ניסיתי ליישם זאת כמודל וזה עזר לי הרבה בהמשך (כמו לא לוותר על דברים שחשובים לי, בגרות נפשית גדולה יותר וכדומה). יתכן שאתם צריכים להניח לו ועם הזמן הוא יתחיל לטפטף ולשאול שאלות עד כדי דיבור עליו. גם אותי רצו לשלוח ליועצת של הבית ספר, אך פעם אחת הספיקה לי... פשוט לא הרגשתי טעם לדבר עליו מתוך אילוץ והכרח כי כאב לי באותו זמן. אז הרפו ממני ועם הזמן נפתחתי יותר ויותר לשיחות עליו עד כדי חופשיות מוחלטת כמו היום.