שאלה ממאמנת למאמנים

[ילי11]

שאלה ממאמנת למאמנים

נניח שהמתאמן מעלה סיטואציה שעימה התמודדתם,עד כמה אתם נוטים לשתף מעולמכם האישי? (ואפילו לא בסיפור הסיטואציה עצמה,אלא בתחושות שליוו אתכם) מאחר ולמדתי במסגרות שונות אני יכולה לספר ששאלה זו נשאלה שוב ושוב .מסקרן אותי לדעת מה יהיו כאן התגובות.

 

[bridges]

שאלה מצויינת...

כלומר, לא ידועה לי תשובה ברורה לזה. אני כל פעם שואל את זה את עצמי שהסיטואציה מגיעה. לפעמים אני משתף ולפעמים לא. עכשיו שהעלית את השאלה, שאלתי את עצמי איך אני בוחר אם לשתף או לא? בקורס האימון ההנחיה היתה שבעקרון לא משתפים בסיטואציה פרטית משום שזה בעצם מונע מהמתאמן להגיע לפתרון שלו או שיכול להיות שמה שנראה לנו סיטואציה דומה זה בכלל לא אותה סיטואציה. בעקרון, אני שואל את עצמי האם השיתוף שלי יתרום למאמן או לא. אני כמעט אף פעם לא משתף כאשר השאלה היא בחירת דרך או אופציה לפעולה (כי מי אמר שהדרך שבה אני בחרתי היא הנכונה עבור המתאמן), אני כן משתף כאשר אני מאמין שהשיתוף יחזק את המתאמן בבחירה שלו או יפתח דרך למתאמן להכנס לפעולה. אני מזמין אותך לשאול את השאלה גם בפורום מאמנים אישיים שנועד לשאלות מקצועיות של מאמנים. רונן

 

[Edna Maimon]

שאלה ממאמנת למאמנים

אני בעד לשתף. כמובן שזה תלוי מאוד. לא להגזים, רק אם זה מעודד את המתאמן. העובדה שגם המאמן חווה בעבר חוויות דומות מרגיעה מאוד. אז למה לא?

 

[האלי]

אם נזכור שהמתאמן/ת במרכז האינראקציה

הרי ששיתוף בחוויות/התנסויות אישיות שלי יש לו מקום רק אם וכאשר הם באים לשרת את המטרות והיעדים של מי שעובד/ת איתי. לדעתי, אל לו למאמן לנצל את מרחב האימון על מנת להתמודד עם השדים והשדונים שלו. המרחב הזה צריך שיהיה, מבחינת המאמן, נקי ופנוי כולו לרשות ולטובת המתאמן/ת.

 

[ענבל כהן חמו]

מתי לשתף

הסיטואציה הזו קורית הרבה פעמים. השאלה שאני שואלת את עצמי לפני שאני מספרת משהו שקרה לי היא: למה אני מספרת את זה? האם זה כרגע מעורר בי את הצורך לפרוק משהו שלי - אם כך, זה כנראה מיותר ללקוח. האם זה יתן למתאמן פרספקטיבה נוספת - אם כן, שווה לספר. עם הזמן למדתי לחוש את התחושה הנכונה מבפנים - בלי להכנס לניתוח ממש. לחוש מתי מתלווה לסיפור תחושה של עומס ותקווה להקלה, ומתי הוא נקי ממשקל עודף. אני חושבת שמאמן לא צריך להיות מרוחק ומותר להרגיש אותו כאדם שלם, עם יתרונות וחסרונות, עם הצלחות וכשלונות. ומצד שני המתאמן הוא זה שבא לקבל עזרה, ותפקיד המאמן אינו להיות חבר, אלא להשתמש בכלים שיש בידו כדי לעזור. לא תמיד סיפור אישי משרת נכון את המצב.

 

[ladybug4NLP]

אני נוטה לשתף כש...

חוויתי משהו לא קל וצלחתי אותו (ותודה לאל היו לי חוויות כאלה)- כדי לתת למאומן שלי את ההבנה שאפשר להתגבר ולהגיע למטרה לפעמים כנגד כל הסיכויים וכן גם כשנכשלתי במשהו וצלחתי גם את זה בצורה זו או אחרת או שלמדתי מהכשלון )ולאו דווקא מה בדיוק עשיתי אלא עצם העובדה שאפשר להכשל-לקום ולהמשיך ללכת וכן אני משתפת על אפשרות בעדכון ושינוי באמונות ובערכים שלפעמים בלי שינויים כאלה אין אפשרות להקדם למטרה לא נוטה לשתף כדי לפרוק. לא בשביל זה המונחה בא אלינו.

 

[anat rosenliv]

כמאמנים, חשוב לשאול את עצמנו מספר שאלות

במהלך שיחת אימון, כשמתעורר בנו, המאמנים, הצורך לשתף מעולמנו, חוויותינו, התנסויותינו - חשוב, ראשית, לא להיבהל. המתאמנים שלנו נוגעים בנושאים שמעוררים ומפעילים אצלנו שיחה פנימית. זה תמיד עובד כך. וטוב שכך. זה אומר שאנחנו שם. כמובן שבמהלך הכשרתינו למדנו כיצד 'להשתיק את השיחה הפנימית' ולהיות שם עם המתאמן ועבורו. שהרי הסיפור הוא שלו, הבמה היא שלו, אנחנו שם בשבילו. לכן, כשעולה בנו הצורך לשתף בשלנו, אין לפסול אותו באופן גורף על הסף. יש לשאול את עצמנו: - האם השיתוף שלי ישרת את הקשר בין המתאמן לחזונו, לייעודו, לערכיוו? - האם השיתוף שלי יקדם או יקרב את המתאמן למטרותיו? - איזה סוג של ערך מוסף יקנה השיתוף שלי למתאמן? - מה מסמל השיתוף שלי? איזו משמעות יש לו? מהי המהות שלו? ובמלים אחרות - השיתוף הוא רק כלי. הוא אמצעי להשגת מטרה. המטרה צריכה להיות בשירות המתאמן. אם המתאמן שלי יכול להרוויח רווח אמיתי בתהליך האימוני, כתוצאה מהשיתוף שלי - אבחר להעלותו. גם דרך השיתוף חשובה - השיתוף צריך להיות קצר, ממוקד, גרעיני, ומלמד. הוא צריך להיות מוצג כמעורר חשיבה, כפותח דיון, כטריגר לבירור הסוגיה של המתאמן או כמפתח לתובנה וכו'. השיתוף יכול להיות כלי נפלא לשקף תחושת לגיטימציה, שייכות, הזדהות, אמפטיה, שאלה 'ממקום אחר' וכו'. כשנעשה בו שימוש יעיל - הוא אפילו מעורר השראה. וגם בשביל זה אנחנו כאן... ענת רוזן-ליב פסיכולוגית (M.A), מאמנת אישית, עסקית וקבוצתית http://www.anat-rosenliv.com