שאלה מוזרה
אני לא יודע אלו תגובות אקבל לשאלה הבאה, אבל כאח שכול עם בעיה בנושא, הייתי רוצה לשמוע את דעתכם: אחי הקטן נפטר לפני מס' שנים ממחלה קשה לאחר קצת יותר משנתיים של ייסורים,אישפוזים ממושכים בבתי"ח, ניתוחים וכל השאר... במותו כבן 13-14. לא היינו כל כך קרובים (הוא היה יותר קרוב לאחי השני), ובכלל, תמיד הרגשתי יותר הרגשת חברות לאחיי מאשר את הרגשת הקירבה הריגשית בין בני מישפחה. אני מניח שרגשות כאלו נורמלים בגילאים האלו. בכל זאת, ילדים קטנים- רבים ביניהם, משחקים, יותר איש-איש לעצמו. פחות התחשבות ביתר בני המישפחה. כך לפחות אני זוכר. אין את אותם רגשות קירבה מישפחתית כפי שמרגישים לאחר שמיתבגרים יותר. ברור שהירגשתי צער על אובדנו, ולפעמים כשאני ניזכר בו הוא חסר, אך אני יותר נוטה לרצות "להמשיך הלאה" בחיים הרגילים. אני צעיר. אני רוצה להיות כמו כולם. עם הבעיות היומיומיות. גם בתקופה הארוכה של מחלתו ייחלתי לאותם חיים נורמלים ובעיות קטנות שראיתי אצל חבריי (שבעיניהם נחשבו לסוף העולם, ובעיניי הן התגמדו כמובן...) שראיתי אצל חבריי. הבעיה שלי היא כזו: בהלוויה עצמה (שם היה קשה לי מאוד להיתרכז ולקבל את מה שקרה, בין היתר, בגלל המון האנשים שנכחו) וגם לאחר מכן, פשוט לא היצלחתי לבכות. אני עד היום לא יודע אם אני עדיין פשוט לא מעכל את זה לגמרי, ובמקרה הזה, יותר מאוחר זה פשוט יחלחל לתוכי ,או שפשוט לא הייתי מספיק "קשור" אליו ולכן איני רוצה לחשוב על זה יותר מידי. האפשרות השניה נראית לי יותר, בגלל שיש לי אח נוסף שגם איתו לא הייתי בדיוק ביחסים קרובים במיוחד, אך עם השנים הוא נעשה לחלק מחיי ויש הרגשת קירבה מישפחתית על אף חוסר תחומי עניין המשותפים. עם האח שניפטר "ביליתי" בקושי 10 שנים (שמתוכן ברובן הייתי בגיל קטן מכדי לייחס חשיבות לאחים קטנים...). לא היספקתי לראות אותו מתבגר, ואולי משתנה באופי, להכיר אותו לעומק ואת תחומי העניין שלו, וכו'. האם המצב הזה נורמלי? הכביכול "אדישות" וה"הדחקה" הזו (במרחאות כפולות ומכופלות)?? אני מאוד מוטרד מכך שאני לא התאבלתי/מתאבל עליו כראוי וגם ישנו החשש מהדחקת זיכרונו. אני רק רוצה לציין שאני מ-א-ו-ד נאמן למישפחתי ואוהב אותה מאוד.
אני לא יודע אלו תגובות אקבל לשאלה הבאה, אבל כאח שכול עם בעיה בנושא, הייתי רוצה לשמוע את דעתכם: אחי הקטן נפטר לפני מס' שנים ממחלה קשה לאחר קצת יותר משנתיים של ייסורים,אישפוזים ממושכים בבתי"ח, ניתוחים וכל השאר... במותו כבן 13-14. לא היינו כל כך קרובים (הוא היה יותר קרוב לאחי השני), ובכלל, תמיד הרגשתי יותר הרגשת חברות לאחיי מאשר את הרגשת הקירבה הריגשית בין בני מישפחה. אני מניח שרגשות כאלו נורמלים בגילאים האלו. בכל זאת, ילדים קטנים- רבים ביניהם, משחקים, יותר איש-איש לעצמו. פחות התחשבות ביתר בני המישפחה. כך לפחות אני זוכר. אין את אותם רגשות קירבה מישפחתית כפי שמרגישים לאחר שמיתבגרים יותר. ברור שהירגשתי צער על אובדנו, ולפעמים כשאני ניזכר בו הוא חסר, אך אני יותר נוטה לרצות "להמשיך הלאה" בחיים הרגילים. אני צעיר. אני רוצה להיות כמו כולם. עם הבעיות היומיומיות. גם בתקופה הארוכה של מחלתו ייחלתי לאותם חיים נורמלים ובעיות קטנות שראיתי אצל חבריי (שבעיניהם נחשבו לסוף העולם, ובעיניי הן התגמדו כמובן...) שראיתי אצל חבריי. הבעיה שלי היא כזו: בהלוויה עצמה (שם היה קשה לי מאוד להיתרכז ולקבל את מה שקרה, בין היתר, בגלל המון האנשים שנכחו) וגם לאחר מכן, פשוט לא היצלחתי לבכות. אני עד היום לא יודע אם אני עדיין פשוט לא מעכל את זה לגמרי, ובמקרה הזה, יותר מאוחר זה פשוט יחלחל לתוכי ,או שפשוט לא הייתי מספיק "קשור" אליו ולכן איני רוצה לחשוב על זה יותר מידי. האפשרות השניה נראית לי יותר, בגלל שיש לי אח נוסף שגם איתו לא הייתי בדיוק ביחסים קרובים במיוחד, אך עם השנים הוא נעשה לחלק מחיי ויש הרגשת קירבה מישפחתית על אף חוסר תחומי עניין המשותפים. עם האח שניפטר "ביליתי" בקושי 10 שנים (שמתוכן ברובן הייתי בגיל קטן מכדי לייחס חשיבות לאחים קטנים...). לא היספקתי לראות אותו מתבגר, ואולי משתנה באופי, להכיר אותו לעומק ואת תחומי העניין שלו, וכו'. האם המצב הזה נורמלי? הכביכול "אדישות" וה"הדחקה" הזו (במרחאות כפולות ומכופלות)?? אני מאוד מוטרד מכך שאני לא התאבלתי/מתאבל עליו כראוי וגם ישנו החשש מהדחקת זיכרונו. אני רק רוצה לציין שאני מ-א-ו-ד נאמן למישפחתי ואוהב אותה מאוד.
