שאלה לשירשורכם...

[tzurtzur]

שאלה לשירשורכם...

כבר קראתי על הקשר שבין דימוי גוף וריקודי בטן, נאמר שהריקוד עוזר להשלים עם מי שאת\ה.. אני משתדלת להגיד את זה לעצמי בכל פעם שאני מביטה במראות בזמן הריקוד, ועדיין,,, מתקשה להשלים עם מעט הק"ג העודפים והטוסיק העסיסי...שאינו נעלם אפילו לאחר אימונים מפרכים בחדר הכושר... האם חוויתם שינוי בדימוי? האם הריקוד באמת שינה את תפיסתכם? אני רוקדת כי אני נהנית מהקצב והתנועות המטריפות וכן.. אני מאד נהנית לראות את הגוף המתפתל במראה ....( אולי המטפחת הקשורה קצת מטשטשת את החלק "הנדיב") אבל בסופו של דבר, פחות מאמינה בפסיכולוגיה שמאחורי זה.. וביכולתו של הריקוד המזרחי להשפיע עליי להיות מאושרת עם הגוף הלא מושלם שלי... מה דעתכם???

 

[·Samra·]

לצורצור

גם לי יש את אותה בעית אגן, וירכיים

ואם כבר אני בעיניין של להתלונן על הגוף - אז גם יש לי צלקת (אמנם לא כ"כ גדולה, אבל בולטת) במותן - שהבטן אצלי היא דווקא מהחלקים בגוף שלי שאני יכולה להתגאות בהם. תמיד, בתור ילדה ונערה הייתי נורא בישנית. ובכלל, עם הצלקת הזו, וה"תחת" הזה, כ"כ התביישתי בשיעורים הראשונים! אבל אני לא יודעת איך להסביר - באמת - עם הזמן לאט לאט החולצה עלתה. ו-וואלה - מה זה לא איכפת לי מה יגידו או לא יגידו על הצלקת שלי. כמובן שאם אני אתחיל להופיע אינשאללה, אני אסתיר אותה (ואפילו מצאתי דרך!). כשאני רוקדת - אני מרגישה כמו נסיכה. עם כל הזהבים, והמרשרשים, והמוזיקה, ואני נהנית להסתכל על עצמי במראה, ולא איכפת לי מאף אחד. והתחת? אני גאה בו ואני אוהבת אותו אחרי כל השימושים שגיליתי שאפשר לעשות איתו בריקוד!

לאט לאט התחושה של הריקוד ממשיכה להשאיר את חותמיה במקומות וזמנים אחרים. וואלה, אין לי במה להתבייש. יש לתחת גדול, ואני אוהבת את זה... יש למישהו בעיה עם זה?

בהצלחה צורצורית יקרה סמרה

 

[ה ש ו ש נ ה]

לצורצור ולסאמרה

כבר שעה ארוכה שאני מנסה לכתוב לכל אחת מכן מסר אך אני מעלה חרס בידי. ממש מרגיז לפעמים, איך המערכת תוקעת אותך ואת מתה לומר משהו ומייד. ויש לי הרבה מאוד משהויים לומר: אני הפכתי את חיי מן הקצה אל הקצה (כולל ירידה מאסיבית במשקל, ובעקבותיו - שינוי הדימוי העצמי-הפיסי) באמצעות, בעזרת, דרך - העולם המופלא של ריקודי הבטן.

 

[גנית הרקדנית]

גם לי היתה אותה הבעיה

כנראה זה אופי כזה אצל המין הנשי, כולן(אם לא כולן אז רובן) לא אוהבות את הגוף שלהן ומתמוגגות למראה גופן של אחרות (דוגמניות). עוד שהייתי יותר קטנה היה לי יחסית גוף מפותח לגיל שלי , כלומר גובה,ולמרות שיש שהחמיאו לי אני לא תמיד במצאתי בזה יופי.... אחרי הרבה זמן של חיים לצד הריקוד,כשהמהות של הריקוד נכנסת לתוכי,כשאני כבר מדגישה את רוב זמני בהוצאת הרגש הפנימי ע''י הריקוד אין עוד חשיבות למראה החיצוני שלי. אני לא אומרת שהמראה החיצוני שלי לא מפריע לי יותר,אבל אפשר לומר שהוא מפריע פחות. הריקוד באמת מאפשר להגיע למצב שבוא את משלימה עם החיצוניות שלך ע''י החיבור לפנימיות שלך, אבל זה לא קורה ביום אחד , זה תהליך שמתבשל "על אש נמוכה" ,לאט לאט. שמתי לב שגם כאישה (נערה במקרה שלי) משלימה עם הגוף שלה , עם המראה החיצוני שלה,היא רוכשת ביטחון עצמי,מרגישה יותר טוב עם עצמה גם בתחומים אחרים של החיים ובייחוד שלאחרים הדבר מורגשויותר כייף להם להסתובב סביבה ולחבור אליה. (מקווה שלא בלבלתי לך במוח, אבל זו דעתי והרגשתי)

 

[אוולין2]

לשאלתך tzurtzur

אני בדרך כלל לא אוהבת איך שאני נראית עד לפני פחות משנה הייתי כל הזמן בדיאטות

ובתקופה האחרונה קרה לי משהו לא יאומן

התחלתי להשלים עם הגוף שלי. האמת היא שאני לא שמנה כל כך אבל יש לי מה להזיז (לא חסר

) אין מה לעשות צריכים לקבל

את מה שאלוהים נתן. אבל בנות דוגרי צריך שיהיה קצת קילוגרמים שיהיה לנו עם מה לשקשק

 

[n o a b i]

מתוסבכת כמו כולנו

תראי, לריקוד אין יכולת רפואית לגרום לך להיות מאושרת עם הגוף שלך. יכול להיות, שאת, כדי להיות מאושרת עם הגוף שלך, צריכה לחוות חוויה אחרת. מי יודע. אצלי, על כל פנים, הריקוד עשה חלק נכבד מהעבודה (חבר שלי עשה את מה שנשאר, וכנראה שעדיין יש אחוז נרדף של תסביך-גוף שלא הצלחתי להשתלט עליו). אני, בניגוד לבנות רבות, סובלת(!) מתחת קטן ומתניים שבקושי רואים. אני תמיד לוטשת עיניים קנאיות לבעלות ישבנים עסיסיים, שהגוף שלהם נראה לי מצויר, יותר מאשר אמיתי. מעולם לא חשבתי לרקוד ריקודי בטן בדיוק בגלל שאין לי מה לנפנף בגאווה. ההגעה שלי לשיעור ריקודי בטן היתה מקרית לחלוטין, אלא שכל כך נהניתי שהחלטתי להמשיך. אבל זה לא הכל, בשנה הראשונה, רקדתי אך ורק בטרנינגים או במכנסיים קצרים ובחולצות לא צמודות, ולפעמים אף לא חושפות בטן. לא ראיתי כל סיבה להצטייד בצעיפים המקושקשים האלה, ורוב הזמן חשבתי בהתנשאות שרק בשבילן הבנות באות לשיעור, בעוד שלמעשה הריקוד אינו זקוק להתגנדרות הזאת. אבל... עם השיעורים, פתאום התעורר בי צורך לראות את הבטן שלי זזה, ולו כדי שהמורה שלי תוכל לדעת עם צריך לתקן משהו או לא. אח"כ התחלתי להבחין שיש אחווה נשית מטורפת בשיעורים. שנשים מכל גיל ומבנה גוף באות במיטב המחלצות וחושפות את עצמן ללא בושה ובהנאה גדולה. התחלתי להרגיש יותר בנוח עם הגוף שלי. ויום אחד הואלתי בטובי למדוד חצאית וחזייה, ולמרבה הפלא התלהבתי. פתאום יפיתי בעיני עצמי. עדיין ראיתי את קו המותניים המייסר שלי, אבל עם הגוף החשוף, פתאום ראיתי כמה יפה הגוף שלי כשהוא רוקד. אז אוקיי, אני לא מרגישה יפה בביקיני, אבל בריקודי בטן הפרופורציות שלי כבר לא חשובות. והתחושה הזו משפיעה עלי גם בחיי היום-יום.

 

[Elina5]

וואווו

אני כמעט חסרת מילים.... כלומר יש לי המון מה להגיד על הנושא, במיוחד שעניין דימוי הגוף והקשר שלו לריקוד המזרחי , הוא חלק מהמחקר האקדמי שלי. ראשית, הקשר הוא ברור ומוכח, אם , ושימי לב, אם- האוריינטציה היא מכוונת לכך! לא תמיד , זה מה שיקרה לך בעקבות שיעורי ריקוד. זה מאוד תלוי בשלב שבו את נמצאת בחיים, ובתהליך שאת עוברת תוך כדי ההשתתפות בשיעורים. יש אנשים שתפיסתם משתנה, ויש שפחות, ויש כאלו שחוות שינויים גדולים בדימוי הגוף שלהם, ויש כאלו שלא, מאוד תלוי בתהליך האישי. אם תרצי לעבוד על דימוי גוף, כנושא בפני עצמו, אני בטוחה שתמצאי את הנתיב בריקוד המזרחי לעשות כן, ודרך אגב, יש נתיב נפלא בדיוק לשם...רק צריך שמישהו ידריך אותך בכוון. עוד דבר, אם את לא מאמינה "ביכולתו של הריקוד המזרחי להשפיע...",מאוד יכול שזה מה שמונע ממך את ההשפעה עצמה לאותו כוון. מעבר לכל זה, אני מרגישה שמה שחשוב בכל מה שאמרת, זה שאת נהנית לראות את עצמך מתפתלת, ובכלל נהנית....וזה לגמרי לא משנה אם זה משנה את תפיסתך את עצמך או לא, כיון שההנאה כשלעצמה היא ערך מופלא שמשאיר אותותיו בגוף ובנפש... ואני מציעה לך להמשיך לכייף עם הריקוד ולראות מה הוא כן עושה לך, ולא מה לא.....תמשיכי להינות מהמקצבים, הצעיפים...התנועות המטריפות.... וזה כבר יעשה את שלו... בהערכה אלינה

 

[lydiamai]

האמת שאני קוראת את הדברים שלכם

ובא לי לבכות. כמה חבל שאנחנו לא יכולות ללמוד זו מנסיונה של השניה. כולנו עוברות בדרכי ייסורים מקבילות, וכאילו חייבות לעבור בדרך על מנת להגיע לסופה - לפעמים מאוחר מידי. ואין קיצורי דרך. היום - ממרומי 48.5 שנות חיי, אני יכולה לספר לכם שאני אוהבת את הגוף שלי. אבל נדרשו הרבה שנים וייסורים עמ"נ להגיע למקום הזה. בימים שהגוף שלי היה יותר צעיר ויותר גמיש ויותר יפה, כעסתי עליו ושנאתי אותו. המחשבה של "מה היה קורה אם הייתי מכירה בערך עצמי(במקרה הזה ביופי ושלמות גופי) לפני 30 שנה - לא מרפה ממני. כמה שנים בזבזתי על להרגיש שמנה, מכוערת, מגושמת...חבל על כל הזמן הזה. לא נהניתי ממנו. סבלתי לחינם. אנשים לא אהבו אותי יותר או פחות בהתאם למשקל שלי או מבנה הגוף שלי. רק כשעברו הימים בהם מדדתי את ה"שווי" שלי על פי כמה מתחילים איתי, הבנתי שהכל מתחיל בי ומסתיים בי. אז אני מסתכלת על גנית או על Noabi ושכמותן, ולא מבינה "איך אפשר להיות עצובה בשאת הילדה הכי יפה בגן"? אחת המוזמנות בחתונה שלי, היתה אישה שמנה ביותר - שלא עמדה בשום סטנדרט של הגוף הנשי, כפי שאנחנו משרטטים אותו בזמן העכשוי (ולא נכנס לדיון על מה קובע את זה). לאחר החופה - כשכולם היו עסוקים בבליסת המנה הראשונה, היא קמה לרקוד. היא רקדה לבדה - לעצמה - ריקוד בטן - קליל ורך, כמו ענן. כמו נוצה מרחפת, והיא נהנתה וחייכה, והיתה יפה מקסימה מאין כמוה. וכולם התבוננו בה מוקסמים. היא רקדה את השלמות שבה, את האהבה והקבלה העצמית ואת היופי שלה, ומילאה את הלב של כולנו אהבה ויופי ושמחה. והתעלות רוח. איזה מתנת חתונה נפלאה היא הביאה לי...

 

[אורנה הודיה]

לידיה יקרה ../images/Emo23.gif

מאד מרגש מה שכתבת. אני זוכרת שכשהייתי מורה בתיכון היתה לי תלמידה יפייפיה מהממת. היא רקדה בלט קלסי והיה לה גוף תמיר, דק וגמיש. הפנים שלה היו יפות בקנה מידה של דוגמניות צמרת. יום אחד בשיחה אישית בין שתינו, היא אמרה לי שהיא לא אוהבת איך שהיא ניראית. הייתי בשוק.... חבל חבל חבל שכמעט כל הנשים רואות את עצמן ואת גופן ואת יופיין בעיניים שופטות ומבקרות. היופי הוא רב גוני, הוא אנושי, הוא אמיתי. הגיע הזמן שנפסיק לשפוט את עצמינו על פי מודלים אחידים המוכתבים מבחוץ. אורנה

 

[Amelli]

המהפך הגדול בחיי התרחש

מאז שהתחלתי לרקוד רקודי בטן.אמנם לא היו לי בעיות עם דמוי הגוף, אך הייתי מאוד עצורה וביישנית,ולאט לאט בתהליך איטי ומתמשך, השתחררו המעצורים והחסימות, והיום אני מרגישה חופשיה ומשוחררת גם ברקוד, וגם בתחומים אחרים וחשובים בחיי. בחוג שבו אני רוקדת ישנן נשים צעירות, ומבוגרות, רזות ,עגלגלות ושמנות, וכמעט כולן עוברות שינוי, נפתחות,מתקשטות ונהנות לחשוף טפח, ואפילו טפחיים...גם כאלה שבעבר הלא רחוק באו לשעורים בבגדים רגילים ללא שום סממן לבוש של ריקוד בטן חושפות בטן ועוטות צעיף. וללידיה היקרה רציתי לאמר שיש דבר אחד שעלה לנו ביוקר רב ועבדנו קשה בכדי להשיגו ,וכשאנו רוצים למכור אותו אף אחד לא רוצה לקנות אותו אפילו בחינם, דבר זה הוא הנסיון שלנו,כמעט ואין לו קונים, חבל, אך כפי הנראה זו דרכו של עולם ,,,,

 

[yaelbelly]

היופי הוא

דבר כה פנימי ועמוק, לראות נשים מגיעות לשיעור, מסירות את "מסכות" היום יום ופשוט נותנות לעצמן, כשהן שם, כולן, כל כך יפות לדעתי!!! הדימויי מגיע מן הפנים אל החוץ וכך גם הריקוד. אשתף אתכן שהייתי נערה ביישנית, שמנה וקצוצת שיער, לקח לי זמן רב לעשות את השינויי, לטפח את הפנים ואת החוץ, להיות מודעת לנשיות ולעוצמתה הגלומה הן בגוף והן בתוככו.(וכשאנו מלאות יש יותר מקום ליופי ולעוצמה...) תנו לעצמכן בדיוק כפי שלידיה סיפרה על אותה אשה שקמה לרקוד בחתונתה, איזה תאור מרגש. פשוט להיות בלי "מה יחשבו עלי", "איך אני נראית", אני כל כך מגוכחת שאני רוקדת וכו'... תהיו כמו ילדים,חופשיות. נכון לוקח זמן להשתחרר אך ההשתחררות הזו ולו לשעה קלה בשיעור ריקודי בטן כל כך יכולה לתרום לדימוי הגוף... רוצה לספר לכן שאני שמחה מאד. הערב פתחתי חוג חדש והגיעו המון בנות ונשים מקסימות ויפות וכל כך נהננו!!! תמשיכו לרקוד ולאהוב את עצמכן לכולם ולכולן מגיעה אהבה!!! שבת שלום של ריקודים ושמחה יעל

 

[באלאדיה]

תתחדשי ובהצלחה ../images/Emo57.gif

אני בטוחה שהחוג יהיה נהדר, תקוע לי קליפ קצר בראש שלך רוקדת במפגש האחרון, וזה היה נהדר - רך וחינני, אני מקווה שאזכה לראות את זה שוב, עכשיו ניכנס להילוך לגבי ארגון המפגש הבא... בשאיפה נסגור השבוע...

 

[רזלה]

כמה שזה כייף לראות את התוצאות../images/Emo13.gif

ברוח הדיון הזה, אמש חגגתי עם החוגים שלי בחדרה את סיום השנה. וכמה שמחתי לראות את הנשים והנערות שהגיעו.

איזה סיפוק עמוק זה נותן לראות איך במהלך השנה האחרונה הן עברו שינוי כה עמוק בתפישתן העצמית לגבי גופן, נשיותן, ערכן. זה היה כ"כ מלבב. הבטן נחשפה במהלך השנה לאט לאט, בטן של נשים שעברו הריונות, ששנות נעוריהן כבר מאחוריהן. לכל אחת הבטן שלה, עם ההיסטוריה שלה. לכל אחת יש את היופי שלה. והמימדים לא חשובים. יש מי שיותר רזה אבל רוקדת בכבדות. ויש מי שיותר מלאה ורגליה כרגלי אילה. והן רקדו כל כך יפה, והיו כה יפות ומקסימות - בעיני ואני חושבת ומקווה גם בעיני עצמן - ומבלי להתבייש, ולמרות שנכנסו למסיבה אורחים אחרים (כולל גברים). את זה עשו ריקודי הבטן. וזה עשה אותי מאושרת. יעל

 

[leah1010]

לידיה

אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. ממרומי הגיל "המבוגר" רואים את הדברים אחרת. כפי שכתבתי לצורית גם אני לא אהבתי את גופי עד שהגעתי לריקודי הבטן ובעזרת החוג והפירגון של בעלי שכל הזמן טען שהבטן שלי "מתאימה" לריקודי בטן למדתי לאהוב אותו כמות שהוא והיום אני לא מתביישת להרים את החולצה ולחשוף את הבטן. ומופיעה בפני חברים בריקודי בטן (עם כל התלבושת - מה שלא עשיתי בתחילת לימודי בחוג לריקודי בטן) אכן ככל שאנו מתבגרות אנחנו מסתכלות על גופנו ועל גופן של הנשים האחרות אחרת למרות שהגברים "פוזלים" לכיוון הדוגמניות ובעלות הגוף המשגע כפי שהם אומרים אבל בגלל זה יש עיניים - לראות דברים יפים ובהחלט הגוף שלנו הוא דבר יפהפה - אני רואה אותו היום כיצירת אומנות. לאה

 

[באלאדיה]

I'm a believer ../images/Emo28.gif

אם הייתי שומעת את מה שאני עצמי מספרת לפני מספר שנים לא הייתי מאמינה לעצמי, אבל תהליך השינוי שאני חוויתי ושראיתי אותו עובר על חברותיי לקבוצה וכל הסיפורים הנוספים ששמעתי בפורום ובכלל... אני באמת מאמינה ביכולת של הריקוד הזה (ספציפית, לא קיבלתי את אותו ערך מוסף משום ריקוד אחר) לעשות קסמים

- ההשפעה הפסיכולוגית שלו היא לא רק על תדמית הגוף אלא על תפיסת הנשיות בכלל. ובוודאי שלוקח זמן עד שהתחושות שמתחילים להרגיש בשיעור (כשאת נהנית לראות את הגוף מתפתל כמו שאמרת - את אוהבת אותו ברגעים האלה), יוצאות ומתפשטות על שאר שעות היום. אני למשל עשיתי מהלך יפה כבר בנושא דימוי הגוף, אבל את ההרגשה של החופשיות והזרימה והנשיות עוד לא השכלתי להעתיק למשל למקום העבודה, כמו שעשו אחרות וזה הביא להן הרבה אושר. וזה לא שהיום אני מחוסנת בפני אידאל היופי הרווח ומרגישה נוח בכל סיטואציה, וזה לא שאני לא מתאמנת גם במכון ושומרת על המשקל, אבל בכל זאת - ההסתכלות שלי על הגוף היא אחרת, אני אוהבת אותו יותר - אפילו מודה לו יותר על היופי שלו ומה שהוא מסוגל לתת לי... נשמע מוזר? זה כמו בשיר עם העצות - תאהבו את הגוף שלכם - הוא הכלי הכי נהדר שיכול להיות בבעלותכם אי פעם. אולי קצת מהקללה הנשית הזו - חוסר שביעות הרצון התמידי עם הגוף - הוסרה.

אולי זה עניין של זמן, נשמע לי דווקא שאת בכיוון - אבל זה תהליך ארוך, של שנים. לא קל להרוס שנים של התניה חברתית...

 

[leah1010]

לצורית

גם לי יש חלקי גוף נדיבים ובמיוחד בטן. בריקוד הבטן למדתי שזה "יתרון" והשלמתי עם זה. היום אני שלמה עם גופי ואפילו למדתי לאהוב אותו. וזה בהחלט הוביל לדברים טובים שבאו בהמשך. אני מקרינה אושר ולכן "החיים יפים יותר" (כמובן שלא תמיד). בקיצור ולענין. בעקבות ריקוד הבטן למדתי לאהוב את גופי, את עצמי יותר ובהחלט טוב לי עם זה. לאה

 

[tzurtzur]

אז אולי

זה הלבד ... אולי אם היה לי בן זוג שהיה אומר לי כמה אני סקסית ויפה כמו שאני זה היה קצת מקל עליי... אז נכון שזה צריך לבוא ממני, ההשלמה, אבל יחד עם זאת, כשיש בן זוג מפרגן ומחמיא שאוהב זה מטשטש קצת את התפיסה הכל כך מעוותת.. כי בתפיסה שלי אני בחורה צרה מאד עם ישבן ענק!!!! וזה לא משנה שהמידה שלי במכנסיים היא 40, זה לא משנה!! אני לפעמים שוקעת לתסביך רציני ומשוכנעת שגברים לא רוצים אותי בגלל הישבן הלא דוגמניתי שלי.. שחוקי הגרביטציה כן עובדים עליו... מאד...

אני לפעמים חושבת איך הייתי יכולה להיות מושלמת אם הטוסיק שלי היה מוצק ומורם יותר וטיפה יותר קטן. אז אולי אני נשמעת מתוסבכת.. אבל אני לא מכירה בחורה שלא.. בסופו של דבר כמעט כולנו רוצות לשנות לפחות משהו אחד.. לפחות... וזה נכון שבשיעור יש אווירה מדהימה, מדהים איך כל הנשים מפגינות לראווה ובשמחה גדולה את גופן שהוא בדרך כלל מכוסה.. ופשוט.. משקשקות..... בהנאה עצומה שנראית לי לפעמים קצת מיסטית אורגזמית כזו... יש משהו בריקוד ש"מאפשר", שנותן לגיטימציה להיות ולהרגיש פשוט נפלא .. ועדיין... יש את הרגעים האלו.. שפתאום צריך לשקשק בצורה מסויימת ופתאום הכל נראה כל כך גדול ולא פרופורציונאלי (אצלי).. ואני חושבת, כמעט בטוחה, שאם המורה הייתה קצת יותר מלאה אז היה בה משום איזהשהוא מודל שאולי היה עוזר לי.. אבל היא לא.. ושתבינו.. כשאני רואה את הרקדניות הערביות המלאות אני מתעלפת מהנאה ויודעת שזה מה שמייחד אותן וזה פשוט יפהפה איך שפתאום אשה שמנה נראית לי יפה ונשית!! כי ביום יום זה פשוט נורא! אנחנו מוקפות בבחורות רזות רזות רזות!! אז אולי הפיתרון הוא להתאסלם ןעבור לגור במרוקו???

 

[שרקייה]

'שמעי...

אין אף ריקוד, ואף מורה בעולם שיגרמו לך לחוש אחרת כלפי עצמך. השינוי שאת מחפשת צריך להיות הרבה מעל החגורה. וחשוב מזה, השינוי צריך להיות שלך עבור עצמך ולא עבור אף אחד אחר. שנויים עבור משהו אחר, סופם בתגובת נגד שמחמירה את מצבך. זה ישמע מאד מטיף ומסיונרי, אבל אנשם יאהבו אותך באותה מידה שאת אוהבת ומעריכה את עצמך. והישבן שלך...ממש לא ילקח בחשבון. תאמיני לי, מנסיון, זה פועל. וכמו שאמא שלי אומרת, אם את לא מסוגלת באמת לקבל את עצמך כרגע, תעשי את עצמך, שחקי אותה אוהבת ומעריצה את עצמך, עד שתתרגלי...תראי כמה מהר זה יגרור שינוי. ואם לא, מרוקו נשמעת לי לא רע בכלל...

גליה

 

[ליילה 1]

../images/Emo24.gifצורצור היקרה

מה ענין תחת לחבר, קבלה ואהבה עצמית זה שם המשחק, מה שתקריני החוצה, זה מה שיקלט על ידי הסובבים אותך.זה נכון שאנו מוקפים גם בנשים רזות כמו שאת מציינת, אבל בהרבה יותר נשים מלאות. כשתשומת הלב שלנו מופנית רק למקום אחד (במקרה שלך, תחת גדול) אנחו שוכחים את כל שאר הדברים הנפלאים והחשובים שאנחנו מוקפים בהם, ומתעסקים בדבר שהולך ומתעצם וכך בעצם את מאבדת את הפרופורציות הנכונות ומתעסקת בתפל במקום בעיקר, והעיקר במקרה שלך הוא לקבל את עצמך כמו שאת, להמשיך לזרום עם החיים ואז תווכחי שהכל יהיה קל יותר ופשוט יותר ומהנה יותר....

 

[lydiamai]

|לכל מקום בו תלכי, תקחי את הראש שלך

והוא זה שילחש לך את כל הדברים - הרעים והטובים. שום גבר לא יספק את הצורך שלך לאהוב את עצמך. שום מחמאה לא תספק את מי שהיא עצמה לא מחמיאה לעצמה. אני יכולה לספר לך, שביום בו ויתרתי על ליהיות טוויגי (אולי את לא מכירה - זו היתה דוגמנית צמרת מאוד מאוד רזה ומאוד מפורסמת) גיליתי את כל הגברים שאוהבים נשים מלאות - ותאמיני לי יש הרבה מאוד כאלו. אולי כל מה שאת צריכה זה ראי גדול, לעמוד מולו בכל הדרך - במשך שעה ביום, ולהתבונן היטב היטב - בכל האיזורים אותם את אוהבת יותר או פחות, ולאט לאט לאמץ לעצמך את השאלה - האם היום אני יפה כמו תמיד או יפה מתמיד.