למעשה,
כפי שציינתי בהודעה
זו, שסוקרת בקצרה את יום העיון, הוא לא ממש דיבר על הקשר בין הקולנוע לואגנר, אלא התמקד יותר בקולנוע. הסצינה שהביא מתוך הסרט הראתה חייל, ככל הנראה אחרי הקרב, רואה תמונה של היטלר בתוך שלולית דם (או שזה היה מים? אני לא
זוכר), ויורה בה שוב ושוב, וכל ירייה אנחנו רואים קליפ מהיר, כמו פלאש בק, של סדרת צילומים דוקומנטריים מתקופת שלטונו של היטלר (צעדות, נאומים וכו´) מורצים לאחור. כלומר, מבחינת החייל, היריות בתמונתו של היטלר כאילו מוחקות את תקופת שלטונו. היריות נמשכות עוד ועוד עד שאנו מגיעים לתמונתו של היטלר בתור עולל קטן. וכאן החייל מפסיק לירות. תינוקות אנו לא מסוגלים להרוג. כל הקטע הזה מלווה במוסיקה של ואגנר. זה הקישור האחד (שטחי, מן הסתם). השני הוא הניגוד שבין עלילת סרט המלחמה, שנמשכת על ציר הזמן, לעומת התוכן המצולם ש literally נע לאחור. זהו שאמצעי מודרני, והרי ואגנר היה ממבשרי המודרניזם. כן, קישור חלש ביותר, אני יודע. הסברו על אפוקליפסה עכשיו יותר מעניין, הוא הקביל בין עלילת לעלילת טטרלוגית טבעת הניבלונג, והסביר כיצד סצינת הסיום של הסרט מביאה לידי ביטוי עקרונות ואגנריאניים מבחינת צורנית (דמויות, תאורה) ומבחינה תוכנית (האדם כמי שצריך להניח בצד את השיפוט, ולפעול עפ"י היצר שלו - להרוג; יסודות מיתולוגיים, השוואה בין הריגת בני אדם לבין פולחן הקרבת פרים בעת הקדומה; ועוד). כמו כן, מובן שצפינו בסצינה הכה מפורסמת, של מטוסי הקרב של ארה"ב מפציצים את הוייטנאמים כשברגע דהירת הוואלקירות. הוא לא ציין זאת, אבל לדעתי השלהוב עד אובדן חושים שהמוסיקה של ואגנר עלולה לגרום, מעבר לקונטקסט של אישיותו של ואגנר והאידאולוגיה שלו, אלו שגרמו לקופולה להכניס את היצירה לסצינת הרג
זו. אבל אני לא מספיק מבין לא בואגנר ולא באפוקליפסה עכשיו בכדי לבסס טענה
זו. עופר
