אפשר לנסות?
לטעמי, השאלה הקונקרטית זכאית לתשובה קונקרטית. בוא נראה... מחבל, סכין, ילדי הקט בסכנה. מה אני עושה? תופס אותו ועף משם, כמובן. אה, אני לא יכול לברוח, מישהו קשר אותי לעמוד, או שהמחבל הפתיע אותי, המניאק. יש לי רבע שניה להחליט או שהילד חוטף את הסכין. מה אני עושה? מנסה לתפוס לו את הסכין, אני מניח. אני מקווה שאני אצליח. זו תשובה לגיטימית? עניתי קונקרטי? כולם מרוצים? אם את חושבת שבזה שהעזתי לגעת באדם אחר או להפעיל כוח אני לא זכאי לתואר "פציפיסט", אני נוטה לחלוק עליך. פציפיסט יכול להפעיל כוח, למה לא? התפיסה של פציפיסטים כסוג של "קדושים" היא שטחית מאד ולא ריאליסטית. אבל, וזה חשוב, הרעיון הוא לא "האם בסיטואציה קיצונית מסויימת תפעיל כוח או אלימות" אלא "האם אתה משתדל, בכל כוחך ובכל נפשך ובכל מאודך, להימנע מהפעלת אלימות?" אני אסביר: נניח שאת יהודיה מאמינה, חרדית אפילו (אולי את באמת כזו, ואז יהיה לך יותר קל לענות). ונניח שתופסים אותך ערלים ומצווים עליך לאכול בשר חזיר, או שכאן תהא קבורתך. נניח שגם את הילד שלך יהרגו. אני מרשה את זה לעצמי, כי אתם התחלתם עם הילדים. אין לך יומיים להתפלסף, יש לך שתי שניות להחליט (זה פי שמונה ממה שנתת לי). הרובה דרוך ועל הרקה קיצוני? בהחלט. תיאורטי? כמעט. כבר היו דברים מעולם פה ושם, במקומות רעים. יהודים שנאלצו להתחזות לגויים, למשל. מה את, כיהודיה חרדית עושה עכשיו? אני מרשה לעצמי גם לענות. אולי זו לא תהיה התשובה שלך, אבל אני חושב שהרבה מאד יהודים היו נותנים את הביס. חטא? ללא ספק. עבירה על העקרונות הנעלים ביותר? כן. האם זה אומר שאתה כבר אינך רשאי לקרוא לעצמך "יהודי" או אפילו "ירא שמיים"? לא ממש. עשית את כל שביכולתך כדי להימנע. עשית כל מאמץ. נפשך לא תוכתם בכתם בל-יימחה. אז את רשאית לומר "אה, הכאבת לו, אז אתה לא באמת פציפיסט". שטויות. יש כל-כך הרבה סיטואציות יומיומיות, רגילות, פשוטות, שבהן אני נמנע מלהפעיל אלימות, יש כל כך הרבה אופנים שבהם אני מבטא את העקרונות שלי. אני לא צריך מחבלים בשביל ההגדרה העצמית שלי.
